ובחרת בחיים







מכרים יש הרבה. בפייסבוק האישי, זה ששמור ליודעי ח"ן, בחרתי להקפיד על רשימת חברים ממודרת ומחולקת להפליא. אין אדם ברשימת המאה ומשהו של חבריי שם שאיני מכירה בעולם המוחשי, בעולם הממשי.

חברים טובים וקרובים יש מעט. האנשים אצלם אסכים להתארח ולישון או לארח בביתי ללילה הם מתי מעט. אלינה היא אחת מהם. את אלינה הכרתי לפני מספר שנים והקליק היה מיידי. אמנם ביני ובינה יש לא מעט הבדלים אולם אף לא אחד מהם פגם או הפריע לאהבה הגדולה וההדדית שאנו רוחשות זו לזו.

מעולם לא חישבתי זאת כך ועם זאת איני זוכרת מתי רשימת חבריי הקרובים והטובים, להם מושט לבי בכל עת וללא מגבלה שהיא, עלתה על מניין אצבעותיה של יד אחת. אלינה כבשה בקלילות הכה טבעית לה מקום בלבי ובחיי.

יצאנו לבלות יחד. בילינו יחד באירועים משפחתיים אישיים. סעדתי בלילות שישי בשולחן השבת שלה. בעת בה הגיע הצאצא לגיל הנכון היתה היא זו שאיפרה אותי לאירוע ואף היתה זו שצילמה אותו בכישרון ובחן רב. שיתפתי אותה במסע שלי והייתי לה כספר פתוח. אלינה פתחה את ליבה בפני ובשנים האחרונות אני עדה מקרוב למסע המורכב אותו היא עוברת.

כמוני, גם אלינה היא אישה של ממש המתמודדת תדיר עם בגידתו של גוף שאינו הולם את מי ומה שהיא. אלינה אמיצה ממני לאין שיעור. הבחירה בחיי היושר הפנימי הופיעה בחייה מוקדם וגבתה את מחירה. כשיצאתי אני למסע הייתי מבוגרת משמעותית מאלינה ומאחורי היו שנים של הדחקה והסתרה אשר גבו ממני את המחיר שלי ואיתם היו הישגים רבים ויכולות שהעניקו לי לשארית חיי את שהעניקו.

אלינה יפה ממני. מוכשרת ממני. נבונה ממני. מוח יהלום לה. היא מוקפת חברים וחברות שאוהבים אותה אהבה גדולה. לאלינה משפחה שאוהבת אותה ללא תנאי ותומכת בה. במקום העבודה הנוכחי והקודם זכתה להערכה ובטחון. לכאורה, חייה של אלינה נהדרים. מבחוץ, כך נראה, חייה שלמים ויש בהם כל שדרוש לחיים ראויים ומוצלחים.

בדומה ללא מעט נשים טרנסקסואליות (ואולי לא רק), מתחת למעטפת הנהדרת והשלמה מסתתר לו עולם פנימי מורכב ולא פשוט. אצל אלינה, הערכה עצמית וקבלה נעדרות. מעת לעת הבחנתי כי אלינה שוקעת בתהומות (אותם היא ניסתה להסתיר – כמו תמיד וכמו אצלי לפחות – לא בהצלחה גדולה). איכשהו תמיד קיוויתי והאמנתי שאלו גלים חולפים וטבעי שיופיעו מעת לעת אצל אישה טרנסקסואלית. לא ייחסתי להם חשיבות מכרעת. לא ראיתי סיבה אמיתית לדאגה.

זכורה לי התקופה בחיי בה מאסתי בקיום. היו אלו ימים קשים בהם הכל נראה היה בלתי אפשרי. נדמה היה שלמסעי לא צפוי סיום מוצלח. ביקשתי את עצמי להיאבד. היתה תקופה של שינה מועטה מלווה בהתעוררות מתמדת שטופת זיעה קרה ותחושת אימה. תקופה של התקפי חרדה בלתי פוסקים ובלתי נשלטים. בדרך לא דרך המשכתי במסע וזכור לי רגע קשה שאיני בשלה בעת זו לפרטו בה עמדתי מול בחירה משמעותית ודרמטית. היה עלי לבחור האם דיני לחיים או לאובדן. עצם כתיבת שורות אלו מעידה מה היתה בחירתי. משבחרתי בחיים לא שבתי עוד לאחור ומזה מספר שנים שהבקשה להיאבד אינה נוכחת בחיי. אני מעזה להמר כי מחשבה זו לא תשוב וכי הפור לחיים נפל אצלי לבלתי הישנות.

לא פעם נדמה לנו כי אחרים יעברו את שיעברו בדומה לנו. מתוך כך לא חשבתי לרגע כי אשר אירע לפני זמן מה עשוי או יכול לקרות. אלינה החלה שוקעת אל עולם של רצון להיאבד.

משפחתה של אלינה שתפה אותי במתרחש. סירבתי להאמין כי אלינה תבחר בדרך המובילה להיאבד. כל העת האמנתי ששאיפתה להיאבד היא מחשבה חולפת וכי יצר הקיום יביס בסופו של דבר מחשבות אלו.

טעיתי.

לפני כך וכך זמן לא רב התקשרה אלי משפחתה של אלינה ושיתפה אותי בדאגה עצומה אודותיה. ידיה החלו מספרים את סיפורם של צמידי דם בפרקי ידיה. גם אל מראה אלו סירבתי להכיר באפשרות שאלינה עשויה להרחיק לכת בעקבות המחשבות להיאבד. בחרתי לראות צמידי דם אלו כשטחיים ומבטאים אמירה שרע לה אך לא יותר מכך. משנראה היה כי אלינה חושבת ברצינות לממש את מחשבותיה להיאבד התחלנו, חבריה, משפחתה ושפחתכם הנאמנה ללוות את אלינה 24 שעות ביממה.

באחד מימות השבוע ההוא, בשעת בין ערביים נעימה יצאנו לשתות קפה, אלינה ואני. לכאורה הכל היה בסדר. ראיתי בעיניה, שוב, את אותה התהום ונעצבתי אל לבי. ידעתי שהיא עוברת אירוע נפשי קשה אולם לא היה הרבה שיכולתי לעשות. את המשכו של הערב לא יכולתי לדמיין בכל דרך שהיא. מבלי להרבות בפרטים מפאת שמירת פרטיותה של אלינה ושמירה על כבודה אני רק יכולה לומר שבאותו הערב ניסתה אלינה להיאבד.

חברה טובה ויקרה שלי, לה שמורה פיסה מלבי, ניסתה להיאבד. לעולם לא אשכח את יללות הסירנה של האמבולנס בדרכו אל בית החולים להציל את חייה של אלינה שלי. הרגעים ליד מיטתה של אלינה היו מהקשים בחיי. האימה שנשקפה מפניה. חוסר האונים. הכעס על מה שלא יכולתי לכנות בשם. ההכרה כי הבקשה להיאבד אינה משחק פסיכולוגי או מיצג שווא אלא תמונה ממשית המצויה מולי כל אלו הכו בי כברק.

נורא היה לשמוע את מילותיה של אלינה כשהיא מוטלת על מיטת חדר מיון וממלמלת "נכשלתי" וכולה צער על כך כי הקיום טרם בא לקיצו.


המשך יבוא ....

אין תגובות:

פרסום תגובה