זכרון ושכחה







יום הזיכרון לטרנסגנדרס הלך והתקרב.


תחושה פנימית אמרה לי :
"תתרחקי. זה כבר לא שלך. מה לך ולזה ?"

שבע שנים לאחר היציאה ההיא לדרך זו תקופה לא ארוכה מדי ומצד שני גם לא מאוד קצרה. השנה הראשונה היתה שנה של הלם בעיקר, השנה השנייה היתה שנת המהלומה ומכאוביה, השנה השלישית היתה שנה של ניסיון ( עקר ברובו ) לחזור לתלם, השנה הרביעית היתה שנה של מאבק קשה לחיות "נורמאלי" מחדש בעולם לא נורמאלי של בלתי מוכר, השנה החמישית היתה שנה של רפואה מתקדמת והסתגלות, השנה השישית היתה שנה של המשך הסתגלות ורגיעה אל ארון נעים של don’t ask don’t tell. שנת 2010 היא שנה של מעין "אחרי".

המסע כאילו הסתיים ויש חיים חדשים "שם". אז מדוע זה בשבילי ? מדוע זה אמור לעניין אותי ?

אני כבר לא שייכת לעולם הטרנסיות אלא לעולם ה"רגיל". נכון ? אז זהו שלא. ממש לא.

בשנת 2007 העברתי, מטעם האגודה, סדרה ארוכה של הרצאות ברשות שדות התעופה וכל צוות הבידוק היה מעודכן ומתודרך בכל הנוגע לכבוד האדם ורגישות מגדרית. היה זה מסע מופלא של לגעת בא/נשים שהקשיבו והפנימו וגם התרגשו והודו. והנה לפני ימים מספר נוכחנו שוב לדעת שהכל תלוי על חוט דק מאוד. שצוות של מאות א/נשים אותם הדרכתי התחלף ברובו ושטרנסיות היא עדיין שונות משמעותית ועילה להטרדה.

בשנת 2006 פעלנו, האגודה והצוות המשפטי שלה, להשיג תוצאה משפטית נהדרת ביחס לזכויות בתחום העבודה עבור אישה טרנסקסואלית. זכינו להישג משמעותי ועדיין, הגם שפרסמנו זאת בכל העיתונים דאז, רבות ורבים ממשיכים להיפגע מיחס מזלזל ופוגעני במקום עבודתם – מה שעדיין מרתיע רבות ורבים מכניסה לשוק העבודה ובכך מחליש את הא/נשים הטרנסים.

בשנת 2005 פעלנו, האגודה וחברות הוועד הטרנסיות, מול משרד הפנים והצלחנו לקבל משר הפנים דאז, מר אברהם פורז, מכתב/תקנה המאשרת שינוי שם ללא צורך במתן סיבה לכל אדם טרנסג'נדרי. בשנת 2010 נוכחנו בתוכנית טלביזיה (אורלי וגיא – ערוץ 10) לדעת ולראות שמשרד הפנים, עדיין, באמצעות פקידים ופקידות אטומים ובורים, מטריד ומציק לא/נשים טרנסג’נדרים.

בשנת 2004 חברת ועד האגודה, אישה טרנסקסואלית, יזמה פעילות מקרבת לנשים טרנסיות העוסקות בזנות וקירבה אותן אל האגודה לפעילויות שונות ובכללם פעילויות חברתיות. בכל שבוע התקיימו סיורים בשטח (מוקדי זנות) שכללו חלוקת כוס תה חם, חיבוק, יחס אוהד ומחבק ושיחות נפש. פעילות זו אינה עוד. במקודמה ישנה התרחקות והתבדלות ההולכים וגוברים. בשנים אלו פעלה יעל דיין כחברת כנסת והאגודה שהוזמנה לדיונים בוועדה למעמד האישה, הקפידה תמיד לשלב בצוות שנסע לירושלים א/נשים טרנסג’נדרים. הקול הטרנסג'נדרי נשמע כשווה וזאת בתמיכת ומטעם האגודה. במשך השנים האחרונות התקיימו ביקורים רבים בבית האגודה ברחוב נחמני. ביקורים של קבוצות מחו"ל וקבוצות מקומיות להכרות ולשיחות. תמיד היתה נציגה טרנסג’נדרית (תמיד גם הוזמן נציג טרנסג'נדר ולצערי מעולם לא בחר גבר טרנס כלשהו להיענות להזמנה זו) שהוזמנה להיות שם ולומר דברים בשם האגודה – עשיתי זאת בעצמי לא פעם.

בשנת 2010 תוכננה נסיעה מטעם האגודה לביקור בקהילות יהודיות בארה"ב. האגודה הזמינה אותי לנסוע מטעמה ולייצג אותה במסע. לבסוף, בחרו המארחים להזמין מועמד אחר על פני ( הוגשה להם רשימה של מועמדים ) – כמה חברות וחברי קהילה יודעים שהאגודה הזמינה אישה טרנסקסואלית לייצג אותה ?

כאב לי אז וכואב לי היום לשמוע לא פעם עד כמה האגודה היא "לא כך" ו-"חסר בה אחרת" ו"היא אינה פועלת די". אני נזכרת כי לאחר רציחתה המזעזעת של ירדנה מארש לפני כמה שנים – יצאה משלחת מהאגודה שכללה את יו"ר האגודה מייק המל ושתי חברות הועד הטרנסיות לעלות לקבר ולכבד את זכרה. אף ארגון אחר לא טרח לעשות זאת. כשחיים יבין כינה אותה במבט קוקסינלית – רבים שלחו מכתבי תלונה לערוץ – האגודה עשתה זאת גם אז ועושה זאת שנים שלא על מנת להיראות פעילה אלא מתוך שליחות אמיתית ואחריות כוללת לכל צבעי דגל הגאווה.

מזה חמש שנים שלפני כל בחירות לוועד האגודה אני מקבלת טלפונים רבים ומבקשים ממני לסייע לאתר מועמדות ומועמדים לוועד . מזה חמש שנים שפניתי ללא מעט א/נשים שהשיבו תמיד בשלילה. שמעתי לפני כמה ימים נאום מרהיב ויוצא מן הכלל של פעיל טרנסג'נדר שאמר, בין השאר, "שום שינוי לא יוכל להתקיים אם נבחר להמשיך לשבת בבית". כמה שזה נכון. מרבית הביקורת מול ואל האגודה נובעת מידע "יד שלישית" או רביעית ולא ממקור ראשון או הכרה מדויקת של פני הדברים או האפשרויות. לרוב גם ללא פניה ישירה אל המתנדבים כדי לקבל תשובות ולנהל דיאלוג.

נחזור אלי ... אז למה – למה כל זה נוגע לחיים שלי היום ?

גדלתי שנים רבות עם המחשבה שאחרי "סיום המעבר" מנהלים חיים רגילים לחלוטין בתוך הקהילה הנורמטיבית בשקט ובשלווה כאילו מעולם לא אירע דבר. זה לא עובד ככה. בכל העולם מתגבשת והולכת תופעה לפיה אדם אינו מתנתק ובורח מההיסטוריה שלו אל עולם וחיים בהם ההיסטוריה הזו כביכול מעולם לא אירעה. לא ניתן להתעלם מפרק כה משמעותי ומעצב בחיים והמעט שניתן לעשות הוא לתרום משהו ולהשאיר משהו – ולו צנוע – כדי להקל עבור הבאים בדרך בה הלכת – עבור עתיד שבו טרנסיות תהא שונה כפי שמתולתלת שונה מזו ששערה חלק – לא יותר.

אני חשה חובה למצוא דרך – גם אם צנועה – כזו שתהיה מאוד נוחה לי ומתאימה לדרכי – ליצור עולם שבו לא נצטרך לבקש לחזור לרשות שדות התעופה שוב ושוב כי יש לטפל במה שנתפס שונה (והאגודה עושה זאת טוב מאוד) וזאת עד ליום (והוא אינו כאן) שלא אהיה שונה, גם אם לא אסתיר את ההיסטוריה שלי, ביום שאוכל לחייך ולא להידרש להאיר ולהזכיר לעצמי כל שנה עד כמה יום הזיכרון הזה רלבנטי ואקטואלי גם עבורי, ביום הזה אדע שחלקי תם. עד אז – ברצותי או שלא – בפועלי או שלא – זה חלק מהחיים האישיים שלי.

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בקריאה צנועה משלי אל כל חברות וחבריי הקהילה שלי – האגודה היא לא האויב שלנו אלא פלטפורמה מצוינת להבטיח שקולנו יישמע וכראוי. זאת במיוחד במציאות בה ארגונים כה רבים "מייצגים" אותנו באופן כה טרנסופובי ומתנשא ושאינו מודע לעצמו (לדוגמא: הסקר הרפואי הגדול....). האגודה תמיד היתה ותמיד תהיה בית שמקבל אותנו כפי שאנחנו ובוחר לייצג אותנו ללא תנאי וללא קשר למידת תודתנו או הכרתנו . זו פלטפורמה אוהדת שפתוחה בכל רגע לכל אדם לתרום וליצור את השינוי. פלטפורמה היא במה – בואו נופיע. בואו נייצר את השינוי מתוכנו ובעצמנו תוך שאנו עושים שימוש גם בבמה הזו שכה רוצה להיות שם איתנו – תמיד !

יש לי גם מסר משלי אל כל שאר צבעי הקהילה ובמיוחד לאלו הפעילות והפעילים – זה נכון שעלינו ליצור מנהיגות והובלה משל עצמנו ולהשתתף בהובלת השינוי לקראת היותנו בלתי שונים ובלתי מופלים משאר בנות ובני האדם – עם זאת – אינכם פתורים !
בהיותכם חזקים/מגובשים/יכולים יותר – אינכם פתורים מלייצג את כולן/ם.

מנהיגים אינם בוחרים את המונהגים – אלא להיפך. היותכם ראשי ארגונים ופעילים מבחירה מחייבת אתכם ללכת אל מעבר לתכנים של "כותבי טוקבקים" – ללכת אל מקום אליו לא היינו מגיעים בלעדיכם.

עליכם ליצור מציאות ולא להצטדק או להלין אודותיה - מכן/ם אני מצפה לחדש, לנועז, למקורי כמו גם לישר, להגון ולמקיף – אתן/ם הצעד הבא - אינכן/ם ההסבר הנבון לצעד של אתמול – אנא נהגו כך.


נטאשה

4 תגובות:

  1. פוסט מעולה, תודה שכתבת!

    השבמחק
  2. חשוב!
    תודה שהזכרת!

    השבמחק
  3. מסתבר שנעשים דברים רבים שלא רק לשם הפרסום והאזכור בתקשורת, שהאגודה רואה את בני האדם שבקהילה ולא את הריטינג.

    טוב לדעת, תודה על הפוסט

    השבמחק