המקום הנכון







נסענו להופעה. נכנסנו כמכובדות וביקרנו מאחורי הקלעים. הרגשנו בבית ובתי אפילו נתנה עצות לאומן כיצד כובשים התרגשות. טיפסנו למרומי האמפיתיאטרון ותפסנו מקומנו לצד חברים. ההופעה החלה וחשתי נעים. חשתי משוחררת. חשתי שכך נראים החיים בתוך שגרה נעימה בצד הנכון של הדרך לחיות עבורי.

ועם זאת, קוננה בי, שם למטה, תחושה שעוד דרך לפני. דרך שעלי לעבור עם עצמי. אני עוד לא מכירה את מקומי.

אם לא תתרחש תקלה בלתי צפויה אני אמורה להגשים חלום ( עוד אחד מני רבים ) בסוף השבוע הקרוב. אני עומדת ( שוב, אם לא יהיה שינוי בלתי צפוי של הרגע האחרון ) לטוס לארץ אחרת בה מעולם לא ביקרתי וייתכן שלא הייתי מבקרת לעולם ( אמריקה הלטינית ) וזאת במסגרת עבודתי. כל עוד הנסיעה הייתה רעיון מקסים ומרגש הכל היה בסדר. עתה, כאשר אני עומדת ימים ספורים לפני ההמראה, אני חוששת. כמי שביקרה בעבר לא פעם בחו"ל ( ארה"ב, ספרד, הולנד, אנגליה ... ) אני יודעת שלא המטוס או הטיסה הם המקור לחשש. גם לא המפגש עם ארץ ושפה זרה הם המקור לחשש. מצאתי שהחשש מקורו במסגרת העבודה שבה אמצא עצמי מראיינת ופוגשת אנשים רבים מאוד. לפתע איני חשה בטוחה או בנוח עם המופע המגדרי שלי.

מקוננת בי תחושה, שם למטה, תחושה שעוד דרך לפני. דרך שעלי לעבור עם עצמי. אני עוד לא יודעת לומר שאני חשה נינוחה אל מול ההתמודדות עם הצפוי לי וזה כי עוד לא תמה הדרך.

לפני זמן לא רב התעוררתי לבוקר של אחרי רצח חפים מפשע. רצח שעורר בי חרדה גדולה מעצם הידיעה שיכולה הייתי אני להיות נרצחת. זו לא האישיות שלי או היותי אדם שהייתה נרצחת. זה ה"פשע" שאני מחוללת בעצם קיומי כפי שאני. אני משוכנעת ויודעת שיש שיבקשו להמיתני סימבולית או פיזית רק כי אני אני.חשתי קורבן ויעד למתקפה כאילו הייתי אני שם בערב ההוא. תחושה אישית לגמרי. לא פוליטית ולא כללית או קהילתית. במשך כל אותו שבוע שלאחר רצח החפים מפשע הסתובבתי בתל אביב ושתיתי לא מעט ספלי קפה בבית הקפה בגן ההוא. התפתחו להן שיחות עם מגוון א/נשים. בכל השיחות הללו חשתי מבולבלת וחצויה. צד אחד בי היה שייך וצד אחר לא.

חשתי, שם למטה, תחושה שעוד דרך לפני. דרך שעלי לעבור עם עצמי. אני עוד לא מכירה את מקומי.

שוחחתי עם המטפל שלי. חזרתי להיפגש איתו מעת לעת. אני עוד זקוקה לשיחות הללו. סיפרתי ושיתפתי אודות הקושי לבטא את מקומי. אין מקום לי שאני יודעת לספר אודותיו. אני יודעת מדוע אינני כאן ומדוע אינני "שם". מדוע ה"שם" אינו מבטא אותי ו"הכאן" , גם אם נראה כמקומי, הרי שהוא אינו כזה. אז אם אני לא שייכת ל"שם" ואיני שייכת ל"כאן" – לאן בכלל אני שייכת ? לא מרגיש לי בבית "כאן" ולא מרגיש לי בבית "שם". אין בנין שאני יכולה לכנות ביתי. לפחות לא בנין שנבנה ומאוכלס. את שנאמר בפגישה אשאיר בפגישה.

חשתי, שם למטה, תחושה שעוד דרך לפני. דרך שעלי לעבור עם עצמי. אני עוד לא מכירה את מקומי.

לאחר האירוע שוחחתי עם אלה ועם אלה וגם עם אלה. הבנתי את כולם. יכולתי להבין את נקודת המבט של כולם. הכלתי והייתי אמפאטית לכולם. לא מצאתי עצמי מזדהה או יכולה לומר שאני שייכת לאף אחד מהם או לקבוצות ששותפיי לשיחות היו חלק מהן.

חשתי, שם למטה, תחושה שעוד דרך לפני. דרך שעלי לעבור עם עצמי. אני עוד לא מכירה את מקומי.

במסגרת לקוחותיי מצויים אלו שיודעים אודות הביוגרפיה שלי ואלו שלא. אצל אלה וגם אצל אלה אני חשה מתח פנימי במידה כזו או אחרת. כשלא יודעים - אני מתוחה. כשיודעים ( ומקבלים או "מקבלים" – אני לא יודעת להבחין ) - אני לא שקטה. לראשונה מאז אימצתי את המופע המגדרי הנוכחי מצאתי עצמי מתמודדת בגלוי וישירות ( אולי היו דחיות ואי קבלה להן איני מודעת ) עם הקפאת פרויקט בשלב מתקדם כשהסיבה הראשית היא מופעי המגדרי. האיש טוען שהוא מקבל אך חושש שהא/נשים איתם אני אמורה לבוא במגע לא יבינו ולא יקבלו ויש בזה כדי להכשיל מהלכים חשובים בפרויקט. לי ולכל הנוגעים בדבר ברור שאין ממש בטענה הזו ושככל הנראה היא מסתירה יותר מאשר חושפת. הפרויקט שנעצר אמור ( לאחר עבודה מאומצת והשקעה משמעותית של אנרגיה וכשרון ) להתחדש. ההתמודדות מחד והדרך מאידך היו מלאות רגישות, תבונה ועמידה עיקשת על מה שחשוב לעומת מה שלא רלבנטי. התמודדות, ללא קשר לתוצאותיה ( ככל הנראה מוצלחות מעל הסביר ) הביאה אותי להכיר בקינון ההוא שוב.

חשתי, שם למטה, תחושה שעוד דרך לפני. דרך שעלי לעבור עם עצמי. אני עוד לא מכירה את מקומי.


אני יודעת לתפקד

אני יודעת להרשים

אני יודעת להתבטא מול א/נשים

אני יודעת להופיע

אני יודעת לספק את הסחורה

אני יודעת להגיב

אני יודעת שאני יודעת


ועם זאת אני חשה שם למטה. עוד ארוכה הדרך ובית עוד אין.



הלאה

מילים : קובי לוריא

באתי מעולם מלא ספקות ודאגה,
כל הזמן קורים דברים, אין זמן להירגע.
השנים חולפות וכבר חלף חצי חלום,
אבל אני עוד מחפשת מקום.

מבקשת דרך בין שבילים מפותלים,
בתקווה שיום אחד אבין את הכללים,
הסתובבתי די אך לא למדתי הרבה,
רק דבר אחד ידעתי יפה:

הלאה!
צריך ללכת הלאה,
לטפס למעלה,
ולא להרתע.
הלאה!
עוד ללכת הלאה,
רק ללכת הלאה,
ולא להכנע.

לא מצאתי את דרכי, ולא היה לי טוב,
פעם פעמיים כבר ראיתי את הסוף.
אך דווקא כשרגלי כושלות והכוחות כלים,
משהו קורא אליי מבפנים:

הלאה!
צריך ללכת הלאה,
לטפס למעלה,
ולא להרתע.
הלאה!
עוד ללכת הלאה,
רק ללכת הלאה,
ולא להיכנע.

אין תגובות:

פרסום תגובה