לחבר מחדש







ארון חדש הציג את עצמו.

חמש וחצי שנים לתוך הדרך. יש שאומרות שזו רק חצי הדרך. אולי יש משהו במה שהן אומרות.

רק בימים אלו אני מתפנה להכיל נתונים אודות המרחק מהרגלים של למעלה משלושה עשורים ובין הרגלים של ארבע שנים ( מאז החוויות הטראומטיות של הרמת המסך אל מול פני האומה – מוזיקה של דרמה ).

שנים שכתבתי אודות קבלה. קבלה היא עניין מרכזי. במיוחד הקבלה של אדם את עצמו כפי שהוא וכפי שהוא לא. הקבלה מבחוץ היא תמיד מופע משני ביחס לקבלה העצמית. אני יכולה לומר לא מעט אודות סוגי הקבלה מבחוץ. לא מעט מהקבלה שבאה מבחוץ אינה מופיעה בדיוק בדרך שלי נוח להכיל או לקבל. עדיין – כוס התה שלי או לא – היא אינה הגורם המרכזי המשפיע על איכות חיי במובן העמוק וארוך הטווח ( לטווחים קצרים, ובמנותק לצורך הדיון ממה שאני עושה איתה כדי לאשר או לשלול חוויות פנימיות, היא משפיעה ).

הקבלה איתה אני נרדמת בלילה או מתעוררת בבוקר – עם עצמי – היא הקבלה הפנימית. היא הקבלה המורכבת יותר. היא הקבלה האיטית. היא הקבלה המעצבת. היא הקבלה הקובעת באמת.

היציאה לדרך היא מהלך שיש בו פירוק. אנליזה. שבירה וניתוץ של שלם למרכיבים ופעולה באלו שבוערים יותר, ברורים ונהירים יותר, גנריים יותר, צפויים יותר. מגיע שלב מתי שהוא במורד הדרך בו מתבקשת תחילתה של פעולת הרכבה. סינטזה. חיבור מחדש ויצירה של חדש ושלם המציג תלכיד שהוא כה חשוב במפגש עם עצמי מחד ועם העולם החברתי מאידך.

הפירוק מאפשר ( לאו דווקא בתנאים נוחים ) טיפול מקומי בבעיות שלא תמיד ניתן לפתור בקלות ויחד עם זאת ניתנות לניהול ברמה סבירה. שיער, הורמונים, איפור, לבוש, שפה, גוף. כל אלו הם נושאים לא תמיד מהירים או נוחים או צצים במצב החדש כהרף עין ועם זאת לכל אחד מהם ניתן למצוא מזור, כיוון, דרך ולא פחות חשוב מכך - תמיכה ועזרה אמיתיים לבעיה ומשמעותיים. אלו הן רק דוגמאות פשטניות.

ההרכבה היא פרק משמעותי שמרכיב, לטעמי, את עיקר החלק השני של הדרך. אחרי שהשלמתי את כל מה שדרוש מכל בחינה חיצונית ( לעולם אין לזה סוף אמיתי אלא רק ציון דרך ברור ) והעולם ( מרחוק – זרים ועד קרוב – בני משפחתי הקרובים ) משקף זאת, נשארתי במידה רבה עם עצמי.

העולם רואה בי את שרציתי תמיד שיראה בי. העולם רוטט הרמוניה עם המופע שלי בכל מובן ועל פי רוב וכלל ( למדתי לצפות להפתעות מעת לעת ). האם אני רואה את עצמי כפי שחלמתי שאהיה ? האם אני יכולה להניח מאחורי את המושג דרך ולהתפנות במלואי ל"משהו שונה לגמרי" ?

לא !

אני לא כותבת מילים אלו משדה המערכה אוחזת כלי זין בידיי. אני לא כותבת מילים אלו כדי לעשות בהם שימוש לצורכי מזור מכאב מיידי שיש לטפל בו. מילים אלו אינן באות לתאר טרוניה או לקטר. מילים אלו באות להביט אל מה שיש לקראת הבאות. מעין דין וחשבון של קצת אחרי אמצע הדרך (?) ( אם לשפוט על פי דבריה של ההיא ).

לפני שבועיים בפגישה בנאלית אצל לקוח שאלה אותי האישה איתה שוחחתי אודות התאריך בו ילדתי את בני הבכור. איך אני עונה לשאלה כזו ? היא לא יודעת אודות המסע אותו עברתי / אני עוברת. אני לא נוהגת בימים אלו לשתף אף אדם שאיני חייבת לשתפו ( בערך כל האנשים החדשים שאני פוגשת מזה למעלה משנה ) אודות הביוגרפיה שלי. לומר לה שלא מהרחם שלי הוא יצא ? אני חושבת שזה מידע לא רלבנטי. לשקר ? אני חושבת שזה לא לעניין. מה לעשות ?

הבחירה שלי היתה לומר לה "רק רגע" ולמהר לפנות אל מישהו בסביבה בתואנה שיש לי משהו חשוב לשאול אותו. ידידים אמרו לי שמראש לא הייתי אמורה להכנס לשיחה שעשויה לעבר סיטואציה שכזו. יכול להיות שבמקרה אחד או משנהו הם צודקים אבל אין ספק בכך שהם בסך הכל ממקמים את דלת הארון החדש במרחק אחר.

לומר זה מיותר. לא לומר זה לעמוד על המשמר מפני מצבים משונים. אז אני בוחרת לא לומר ולהשתדל לעמוד על המשמר לא להגיע למצבים האלו.

אם אני עומדת על המשמר ומצנזרת נושאים רגישים או נזהרת במילותיי כדי שלא יעלה ויצוף עניין הביוגרפיה שלי – הרי שאני בארון שוב. ארון אחר ועדיין ארון.

וזה עוד לא הכל. נאמר שאני יוצאת מאותו ארון במקרה זה או אחר. אני אמורה לומר בצורה כזו או אחרת מי אני. כלומר – אני אמורה לתאר כיצד נראית זהות מעמדה של אינטגרציה. סינטזה.

אבל – הסינטזה טרם הושלמה. אז אני יודעת כיצד להיחלץ ומה לומר או לתאר. ובכל זאת, התחושה שאני לא מדייקת מופיעה. כלפי השומע זה לא ממש משנה.

ובמבט פנימה. לקבל את העבר ולהשלים איתו. נשמע פשוט, לא ? עבורי התשובה היא לא.

יש לקבלה הזו שני פנים. את מה שיש לקבל ואת מי שמקבלת את מה שיש לקבל. זו שאמורה לקבל את מה שיש לקבל היא זהות צעירה עדיין המצויה בתהליכי גיבוש ואינה בשלה עדיין לעמדה של הכלה ( ואת זה כבר בחרתי לכבד ). את מה שיש לקבל קשה להגדיר ( אולי כי מקופלת בזה הזהות שאמורה לקבל את מה שיש לקבל ) ולתת לו צורה.

אם כך, מאוד מובחן שהדרך נעשתה רק בחלקה ויש עוד מיילים רבים לגמוע. בעבר, התחושה הזו לוותה בסבל ומכאובים קשים. לילות ללא שינה ותחושות אין מוצא שחזרו על עצמן לא פעם. הפעם החוויה של אמצע הדרך ושל " אני עוד לא שם " היא אחרת. מפויסת יותר. נסבלת יותר. קלה יותר לנשיאה. המרחק שכבר נצבר עושה את שלו. ההישגים לאורך המסלול ניכרים ונוכחים. האמונה באה בקלות רבה יותר. הצורך בתקווה הולך ופוחת. הדרך כבר פחות קוצנית ויש לה אופק עם סוג של נקודת סיום ( אני מאמינה שאין באמת נקודת סיום אמיתית אלא נקודת ציון שאת יודעת לזהות רק אחרי שחלפת על פניה ).

כרגע – היכן שאני נמצאת ומול האתגרים של ההווה אני נמצאת בארון אחר מההוא של אז ואני מקבלת את זה.

אז יש לא מעט קבלה ומסע האינטגרציה ימשיך וילך.


תגובה 1:

  1. אני מאוד מזדהה מהנקודה שאני נמצאת בה.
    ארון 'חדש' והדרך שמאוד מתקדמת אבל בהרבה מובנים יש עוד זמן לסיומה...

    אבל החלק הזה של הדרך הוא כבר החלק הטוב, וזה מצוין :)

    השבמחק