מנעול נפתח

7 שנים

שבע שנים לא השתתפתי באירועים ( להוציא את ברית המילה של הבן של אח שלי ). הוזמנתי מעט מאוד פעמים ובכל זאת לא נכחתי באף אירוע. היציאה מהארון בעשור הרביעי לחיי שינתה לא מעט בחיי. בתקופת המעבר מיעטתי ככל יכולתי לצאת מדלת אמותיי. מצבי הכלכלי החמיר עד כדי שלא נותרה לי ברירה אלא לצאת ולחזור לנפח לקוחות משמעותי יותר. חזרתי לצאת לעולם – אולם הגבלתי את עצמי לעבודה ולחברים בעיקר.

קרוב לשנתים של מפגש עם עצמי נתן לא מעט ולקח לא פחות. אחד ה"מחירים" היה המנעות מוחלטת מהשתתפות באירועים. חוסר בטחון עצמי ותחושת חרדה חברתית בסביבה "רגילה" שבה הרגשתי חריגה ממילא מנעו אפשרות כלשהי שאסכים להעמיס על עצמי מטענים רגשיים שספק אם אוכל לעמוד בהם. מזה שלוש שנים וחצי לערך שאני עוברת במאה אחוזים ובכל זאת החרדה וההמנעות מאירועים ציבוריים נמשכה.

האיש המופקד על טיפוח שיערי, אדם יקר ואחד מחבריי הקרובים, עמד להתחתן והזמין אותי לחתונה. מצד אחד ההעדפה שלא להשתתף הינה ברירת המחדל ומצד שני כשחבר קרוב מזמין אותי לחגוג איתו אירוע כל כך משמעותי לא כל כך פשוט לסרב. בחרתי לומר כן.

הבטן התהפכה לי שוב ושוב ונדנדת הרצון / אי רצון להופיע התחוללה בתוכי. אולם מעבר לכל, חשתי שהגיעה העת לצאת החוצה ולהופיע שוב בעולם.

אתמול התקיימה החתונה.

הופעתי. הגעתי. נכחתי. שבע שנים של דלת נעולה תמו. המנעול נפתח ומעתה אין עוד שלילה מוחלטת וקטגורית מראש אלא בחירה "רגילה" על פי העניין, ממש כמו בימים עברו.

7 שעות

התעוררתי לבוקר רגיל. פגישת עבודה עם לקוח יקר ואז הגיעה השעה 12. נסיעה לעיר הגדולה לפגישה עם האדם והחבר היקר לי ביותר בכל הקיום שלי ויציאה משותפת למסע קניות לקראת החתונה. נכנסנו לחנות המותג ההוא באחד ממרכזי הקניות )קניון ) הגדולים בעיר. השמלה שמדדתי בביקור קודם ונמנעתי מלרכוש מאחר והיא סטרפלס ודורשת אומץ ( אני לא אישה נמוכה או צרה מדי ) טיפסה על גופי ונרכשה יחד עם זוג נעלי עקב ( הגבוה ביותר עליו טופפתי עד היום ).

המסע נמשך בדרכו אל הספר. בחיי היום יום מתנהל ויכוח עתיק חסר כל מוצא בין החבר היקר לי בעולם והחתן לערב וביני אודות התספורת שלי. על פי מנהגי אני נוהגת לעשות פן חלק ושמרני. לקראת האירוע,, ובשונה מכל מה שיכולתי אי פעם לדמיין, קיבלתי הוראה ברורה ( אליה בחרתי הפעם לציית ) שהפעם לא אני קובעת את התספורת לאירוע. התלחשות בין ידידי המופלא והספר והנה אני יושבת על הכסא ולראשונה בחיי אני פוגשת את הרולים. שערי הולך ומסתלסל. לאחר שעה של עבודה ולפני חשבתי כך אני, אומר לי הספר – " זהו סיימנו" ומגיש לי מראה כדי שאוכל לראות את התספורת מכל הכיוונים. אני מודה שמאחור השיער שלי נראה כמו יצירת אומנות שמעולם לא חשבתי שאהיה אני חלק ממנה. את החלק הקדמי לא אהבתי. אז מה אם לא אהבתי ? זה מה שהוחלט וזה מה שיהיה.

יצאנו לדרכנו. חיפשנו חניה ( בתל אביב מדובר באירוע בפני עצמו ) וצעדנו למסעדה. הלחות התל אביבית הותירה חותמה בתספורת וזו החלה נסוגה. אם חשבתי לעצמי שבזה תם דבר – לא ידעתי מה מצפה לי בעוד שעתיים בבית.

לאחר הארוחה אספנו את התיק של חברי המופלא ( אני לא הולכת לבד לחתונה – בטח לא הראשונה לאחר שבע שנים ) ונסענו צפונה לעבר ביתי. קניות בסופר שכללו ספריי מייצב לשיער והנה אנחנו עם המזגן בבית.

המנוחה היתה קצרה – קצרה מדי. גלילי ניר טואלט הפכו רולים לעת מצוא ומצאתי עצמי יצירת אומנות מודרנית שאסור לה לזוז. ניעור, סידור, ספריי ואני מוכנה לשמלה. נעלי עקב סגולות עם השמלה הסגולה לבנה טיפסו ועלו עלי יחד עם גרביון ליצירת מראה מושלם לרגל. דיון פילוסופי אודות איפור וגווניו – אני מאפרת את עצמי ( אני כבר מומחית לא קטנה לאפר את עצמי כמו שצריך – תודה לך נ. עבור השעות של ההדרכה בימים הקשים של אז ). דיון קצר ובחירה של תכשיטים. אני מתלבטת לגבי הבושם וידידי אומר – " עכשיו תורי להתלבש ".

בשתי הדקות של ההתלבטות איזה בושם להתיז על עצמי וההתזה עצמה והבחור אומר – " אני מוכן". מדהים . המהירות שבה גברים מוכנים ולבושים לאירוע היא בלתי נתפסת. יציאה למרפסת לכמה צילומי יופי והנה השעה שבע. שבע השעות של ההכנה תמו. יוצאים לאירוע.

7 דקות

שבע הדקות המרגשות ביותר באירוע החלו בקריאה לזוג להגיע לחופה. ראיתי את החבר הטוב שלי, חתן נרגש, הצועד לאטו לעבר החופה. התרגשתי כפי שלא התרגשתי וחשתי שנים רבות. הדמעות חנקו את גרוני. היו אלה שבע דקות של קסם ושכרון חושים. השקפתי על טקס הקידושין והתרגשתי עד עומקי נשמתי. חשתי אושר עצום וזכות גדולה להיות נוכחת ברגע כה קסום ומשמעותי בחייו של אדם קרוב. הדמעות לא הגיעו אל העיניים והלחי כי איפור צריך להשמר.

7 רגעים

לזכור ולהעריך

1. אחרי החופה פילסתי דרכי לברך את החתן שהיה כל כך מרוגש ומרחף עד ששמעתי אותו אומר לי שלוש פעמים : " מזל טוב". חיבוק, הליכה מדודה עם גו זקוף לאולם.
2. ניגשתי לחתן ולכלה לברך ברגע של הזדמנות והתרגשתי שוב כשהוא הביט אל עיני ( מי כמוהו מכיר אותי ואת היסטוריית האין- אירוע שלי ) ואמר : " נטאשה, תודה שבאת".
3. עולם קטן, מדינה קטנה. היה לי ברור שלא אכיר אף אדם באירוע. והנה מצאתי חברה שאני דווקא כן מכירה. גם היא, כמוני, לא הכירה את המשתתפים האחרים וכך ישבנו לנו רביעיה יחדיו בשולחן.
4. אומנם הוא חבר וידיד בלבד, א-ב-ל, היותי באירוע בזוג עשתה לי את זה – ובגדול !!!
5. הצטלמתי עם החתן למגנט שהופיע על הלוח כמה דקות מאוחר יותר ושמור עתה על המקרר שלי כמזכרת מרגשת ליום מיוחד בחיי
6. הגשמתי חלום בגירסא הקטנה והראשונה שלו. השתתפתי בחתונה והייתי גברת מגונדרת בשמלה. העזתי ללכת עם שמלת סטרפלס ונעלי עקב גבוה יחד עם שיער בתספורת אירוע. אחרי עשורים של מבט מלא קנאה לנשים באירועים דומים – הנה פסה הקנאה והרי אני אחת מהן. לגמרי !!!
7. נהניתי. התבשמתי מהיותי גברת מגונדרת רגשנית ובביטוי עצמי מלא בחתונה שאין יותר ממנה תצוגת אופנה עבור מיטב המחלצות שלנו - הנשים. לא היה לי במה להתבייש או לחוש שאני שונה מכל אישה ונקבה אחרת באירוע. המסע הרגשי היה קליל ונשאר קליל גם אחרי.

7 מילים

המנעול בדלת ביני ובין אירועים נפתח ... בינתיים

.