אצל הלב







לא טוב היות האישה לבדה

ואם היא לבדה

היא תסתדר

ובכל זאת

לא טוב היות האישה לבדה

רק על עצמי לספר ידעתי. אין לי משהו חשוב לומר לעולם אודות מי הוא ומה הוא. בחיי הקודמים טרם יצאתי למסע פעלתי ממלכת הראש. תמיד הייתי אדם שלם ורגשות הניעו אותי. עם זאת, דרכי בעולם הייתה מממלכת הראש. העולם היה תמונה שיש להסביר אותה. שיש להבין אותה. החיים היו מסע של הבנה ודרך מכאן לשם. כמו שהמילה זכר באה מהשורש זיכרון והמסר היהודי לאורו התבגרתי – דע מאין באת ולאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד לתת דין. זכרתי שעלי לדעת מי אני ומה מטרתי ובאיזה עולם אני פועלת ומדוע וכיצד לחיות חיים נכונים. החלק החיובי היה חיים מתוך תחושה של כיוון ויעד להשגה. המשימה הייתה הדבר החשוב. החלק השלילי היה הפחד מפני כשלון של התמונה להצליח לתאר ולהכיל/ להקיף את הקיום. שמא התיאור יהיה טיפשי או מופרך.

לא עוד.

לצאת לדרך זה להקשיב ללב. להקשיב לתחושה. לא להבין. אני לא יודעת מי אני או מי עלי להיות. אני לא זוכרת הרבה. מאז יצאתי למסע השרביט הועבר אל ממלכת הלב. מה אני חשה חשוב הרבה יותר מאשר לאן אני הולכת. אין יותר לדעת במובן המופשט של המושג. ידיעה אינה ידיעה כי אם תחושה. גם כיום אני אדם שלם ומחשבות כמו גם רעיונות מניעים אותי. עם זאת, דרכי בעולם היא של ממלכה אחרת. העולם אינו דורש הסבר כי אם מהווה התקיימות בלתי פוסקת. החיים הם מסע של חיבור ותנועה על פי צו מסתורי שמילים אינן שפתו. כמו שהמילה נקבה באה מהשורש נקב הרי שמי שאני זו ננקבת ונוקבת. נחדרת בידי העולם וחודרת לליבותיהם של בני אדם. החלק החיובי הוא החוויה של היותי אדם חי שבא במגע עם עצמו ועם בני אדם אחרים. הנגיעה בבסיסו של עולם ובסיסו האפל והמסתורי של הקיום. הצד השלילי הינו הפגיעות. החשיפה. נקב יכול להיות חור בלב. יכול להיות חשופה ועירומה מול בני אדם אחרים.

פעם חרדתי שמא איני חכמה מספיק. שמא אני קטנה מדי.

היום אני חרדה שמא אפגע. היום אני חרדה מפני אוטם לב של בני אדם.

פעם יכולתי ליצור קשרים אינטימיים בקלות. הם היו מוגבלים בפועל אך לא באפשרות.

היום אני מלאת חרדה ואימה מפני קשר אינטימי. קשר כזה מכיל גן עדן וגיהינום כרוכים זה בזה.

פעם מילאתי את המרחב בפטפוטים שלא נגמרים אודות העולם ותכליות.

היום אני מתקשה להקשיב ומעדיפה שתיקה משמעותית על פני מלל.

בחיים ההם הבמה הייתה חברה. האור היה רע (בסגול), הצליל היה עמית, התנועה הייתה ברוכה.

בחיים האלו הבמה היא אויב, האור מפריע, הצליל ממודר, התנועה מעיקה.

בחיים ההם חיפשתי עזרים כנגדי.

בחיים האלו אני רק רוצה ויודעת להיות עזר כנגד.

פעם שואב האנרגיה היה התסכול

היום שואבת האנרגיה היא החרדה

הממלכה ממלכת הלב

התשוקה והכמיהה

הם לאהבה

אני יודעת לאהוב ?

כן

אני יודעת להתמסר ?

לא

אני יכולה לתמוך ?

כן

אני מוכנה לאפשר פגיעות מאהבה ?

כן

מעזה ?

לא

אני פוחדת. פוחדת שאני לא יודעת להיות עם גבר. פוחדת שגבר לא ידע להיות איתי. פוחדת שאני לא ראויה להיות עם גבר. פוחדת שלא אתקבל כאדם. פוחדת שאשאר לבד. פוחדת שאתעייף ולא יהיה בי עוד העוז והכוח למשוך את העגלה הכלכלית קדימה במעלה הקיום. חרדה ש.... חרדה מפני ..... חשה אימה אל מול ...... מאוימת מ ..... מתחבאת ......

לא יהיה זה הוגן מצדי כלפי שלא לציין שיש גם ברכה ושלווה בממלכת הלב. אני לא בוגדת בי גם כשאני מגלה שהייתי כסילה. אני לא עוצרת אל מול דבר כשאני שלמה ומחוברת. אני מכירה. אני מבינה.

אם האהבה תופיע – לראשונה אי פעם אהיה איתה כל כולי וכל מי ומה שאני. היא לא תחלוף כך לידי מבלי שאוכל לגעת בה. אם וכאשר היא תבוא – אני אהיה שם, מחכה , מחייכת, מוכנה, ששה בכל לבי למסור עצמי בידיה ( לא אבקש, כבעבר, שתמסור עצמה בידי ).

נקבה

(אני גם מפחדת לשתף את הטור הזה)


אין תגובות:

פרסום תגובה