לא תם ..







האם התחושה המאוד לא נוחה של הכללת הטרנסקסואליות כמרכיב לגיטימי במי שאני אומרת טרנסופוביה ?

האם התחושה הפנימית שאינה עומדת בקנה אחד עם המראה הברור של המראה והמילים שלי מול אנשים תיעלם מתי שהוא ? האם אוכל אי פעם לשתף בחופשיות גם במילה הכתובה אודות המאבק הפנימי הדרמטי המתחולל בי מדי יום הקשור למי אני בעיני עצמי ? האם אי פעם אחוש חופשיה מספיק כדי לומר חד, חלק וברור כיצד אני מתעוררת בבוקר ? מה נמצא בחלומות שלי שמטריד את מנוחתי ולוקח את אנרגיית החיים שלי.

אני בורחת מהבמות. בורחת מחברת בני האדם. מה שיש לי לומר לא נעים לאוזניים של האדם הסביר מהישוב. כשאני מרצה או מלמדת או כותבת או משתפת אני מראה צד מסוים בי שהופך קשה יותר ויותר להפיק. הבטחון העצמי שלי נפגע הרבה יותר מכפי המשתקף בעיני האדם מן הישוב הפוגש אותי.

עלי ללמוד לגשר על פי התהום של אי הקבלה העצמית מחד והמופע שלי מאידך. אני מאמינה גדולה למשפט האומר " אין חכם כבעל ניסיון " ולי יש עוד הרבה ניסיון לצבור. עוד הרבה מיילים לגמוע ועוד הרבה חוויות משמעותיות לפני.

המאבק נמשך ונראה שהדרך עוד ארוכה. אל לי לשכוח אתהפרק הקודם בעולם על פי נטאשה היה מעין מבחן. מאחר והנושא בו הפרק עסק היה מאוד אישי והיה לי קשה לוותר עליו מחד או להראותו לכל אדם מאידך בחרתי לשלוח אותו לכל מי שיבקש. לא ידעתי למה לצפות. טרם פגשתי יומן / בלוג שפעל כך. התוצאה היתה אפס פניות.

האם אפס הפניות אומר שאף אדם לא קורא את היומן / בלוג שלי ? לא יודעת לומר. כשהיומן פעל כטור בעיתון כתוב היו לו קוראים לבטח. המעבר לאנטרנט ( מבחירה ) ללא פרסום או יחסי ציבור הביא עמו ככל הנראה צניחה משמעותית בחשיפה שלו לקוראים פוטנציאליים.

מאז הטור / פרק ההוא חלפו חודשיים ושני טורים שהיו אמורים להופיע לא נכתבו. היעדר העדכון של היומן / בלוג לא הוליד איזושהי פניה כלשהי לבירור ההיעדרות וחשתי חוסר. חשתי שהידיעה שאף אדם לא קורא את היומן / בלוג שלי ( לפחות לכאורה ) קצת צבטה אותי.

שאלתי את עצמי האם אני רוצה להמשיך לכתוב. האם אני חשה שהצורך לפרק / לשתף / לספר / ללמד / לתרום / לתעד קיים גם ללא קורא כלשהו ולו אחד ?

מצאתי שקיים צורך אמיתי שלי שלא לוותר על הכתיבה ללא קשר לאדם אחר שיהיה הקהל מול הבמה שלי. צורך אישי שכל כולו שלי ממני אלי.

ועכשיו לעניינים.

בשנים האחרונות מאז יצאתי למסע ההגשמה של חיי שמרביתו עדיין מהולה בכאב חלו שינויים בדרך בה אני מופיעה אל מול העולם. אם בעבר בחיי טרום המפץ הגדול חיפשתי את הבמה ואת הזרקורים בכל עת וניצלתי כל הזדמנות כדי לפגוש אנשים חדשים ולהופיע על כל במה אפשרית, הרי שמאז המפץ הגדול ובהדרגה אני פועלת יותר ויותר הפוך לזה.

המסע של חיים בהם אני אישה ונקבה הביא עמו "חברים" חדשים לחיי. קבלה עצמית לא הופיעה עם היציאה מהארון. וללא קבלה עצמית יחד עם השינויים מרחיקי הלכת כמו הגירושים שעברתי והחיים בעולם עם מופע אישי חדש הגיעו הכאב, החרדה, האימה, העצבות הגלויה, הפרידה מהבמה.

תהליך ההתנתקות מהבמה ומחברת בני האדם הביאה עמה התקדמות מסוימת בהכרות שלי עם עצמי ועם רגשותיי באופן משמעותי מאי פעם. מצד שני אי הקבלה העצמית היא הנושא המרכזי המכתיב את מופעי בעולם.

כל עוד המסע הכיל יעדים משמעותיים שעוד היו לפני היתה תקוה, גם אם נאיבית או כוזבת שאי הקבלה העצמית היא זמנית מאחר ויש לפני עוד צעדים משמעותיים שהגשמתם תקרב את הקבלה העצמית. אם רק ..... ואם רק ..... ואחרי ..... תופיע הקבלה העצמית.

כל הצעדים המשעותיים מאחורי והקבלה העצמית לא רק שלא הופיעה אלא שהיא נראית רחוקה מאי פעם והיאוש ביחס לאפשרות שהיא אכן תהיה שם רק הולך וגדל.

האם אני טרנסופובית באי קבלת המושג טרנסקסואליות כחלק שלם, ובריא ואורגני בקיום שלי ?

מה שהמסע העניק לי גם בימים בהם העבר, החרדות והאימה עוד רודפים בי וצילם כלול במעגל המיידי של נשימתי.

הכתיבה היא מהלך של תראפיה. גם ללא קוראים, ולו קורא אחד, עלי להמשיך לכתוב. הכתיבה היא חלק בפאזל הטיפול העצמי לקראת אהבת החיים.

אין תגובות:

פרסום תגובה