הזמן הוורוד







זו השנה השלישית של העולם על פי Ne-Tasha.

אני זוכרת את הטור הראשון וההתרגשות לפניו. אני זוכרת את הצפיה שלי לתגובות כפי שהתרגלתי שנים קודם לכן בבלוג שכתבתי ברשת. תמיד חשתי סקרנית להציץ ולהביט אל קוראיי. לדעת כמה אנשים קוראים את מילותיי. לשמוע מה הם חושבים. בירחון כתוב היוצא פעם חודש אל מרחבי קהילה ספורדית שחלקים לא מעטים ממנה אינם קהל גלוי, אין את הסיפוק המיידי. אין את מדד כמות הקוראים כפי שאפשר לראות היום בבלוגים. אין תגובות זריזות. אין פרסום מיידי של התוכן כפי שמתרחש ברשת או בעתונות יומית. מיום כתיבת הטור ועד למועד פרסומו עובר זמן. לאחר הפרסום אין את הקטרזיס של התגובה המהירה.

הדיאלוג עם קוראיי סמוי ברובו. הכתיבה הופכת למהלך מתוכנן ומדוד. יש זמן. אפשר לבצע הגהות. לחשוב רחוק. לבחור בקפידה את נושא הכתיבה. בסופו של דבר יש יותר זמן להרהר, זמן דומה לכתיבה, ופנאי לא מבוטל לשנות/לערוך/להחליף [משהו שאירע לפחות עם שני טורים].

כדי לפצות את תחושת החוסר יצרתי לעצמי קבוצת קוראים קטנה וקבועה שהורכבה מחברות קרובות. מדי חודש אספתי כמה עותקים ופיזרתי אותם בין חברותיי כמו הייתי קו חלוקה. הציפיה של חברותיי לקראת צאתו של כל ירחון היתה נעימה בהתחלה אבל הרגישה קצת כמו משחק מכור בהמשך.

לאחר שנה החלו אט אט להגיע תגובות. באחת מההרצאות שנשאתי בקבוצות שונות של ארגון הנוער הגאה שמעתי בנות המספרות זו לזו שהן מחפשות מדי חודש את הירחון כדי לקרוא את הטור. היה זה נעים במיוחד מאחר ולא היה להן מושג שהכותבת עומדת לידן ושומעת את שיחתן.

תגובה אחת הגיעה לתיבת המייל שלי. תגובה מחממת לב של אדם שתגובתו הגיעה לאחר שהוא בירר את הדרך לכתוב אלי באמצעות עורכת הירחון. ידיד שוחח בטלפון והעיתון הוזכר. רעו לשיחה ביקש עותק כדי שלא לפספס את קריאת הטור של נ-טשה.

הגעתי פעם פיזית אל מערכת העיתון [ הטור מועבר למערכת מדי חודש באמצעות המייל ]. התגובות החמות והמכבדות [ מאוד ] שקיבלתי חיממו את לבי.

אני מניחה שיש גם כאלו שמתחברים פחות. כאלו שלא קוראים. מבחינתי, הידיעה שיש את אלו שמוצאים ערך בטור די בה כדי לחוש נוח. גם ללא תחושה נוחה אני מוצאת שהטור חשוב. איני יודעת אם אני נציגה מוצלחת ביותר של ה"קהילה" המורכבת של האות ט במונח להט"ב. יחד עם זאת, קיומו של טור קבוע, בירחון קהילתי, של אישה שהיא טרנסקסואלית מלמד על נראות, קיום, הכרה, ממשות.

במשך השנים כתבתי על משפחתי, תחושותיי, מסעי, כאביי, טרנסקסואליות, עבודה, התמודדויות, הכרויות, בדידות, שמחה, עצב, השראה ומעברים מורכבים בחיי שלי. העורך שלי מעולם לא הגביל אותי מבחינת התכנים או התערב בבחירה שלי אודות מה לכתוב. החופש שקיבלתי היה מלא.

מזה מספר חודשים שהעיתון לא יצא לאור ויכולתי לחוש בחסרונו. מערכת היחסים הזו לא מיצתה את עצמה מבחינתי. יש עוד כל כך הרבה מה לספר. יש תחומים כה רבים בהם עוד לא הספקתי לטפל. הרגשתי עד כמה נקשרתי לטור ולהמתנה מדי חודש לכתיבתו ופרסומו.

אחת המגבלות שנטלתי על עצמי עם הבחירה לכתוב את הטור היתה הבחירה בשם עט. כתיבה משוחררת מפני חסימה עקב שיקולים של פחד מפני חשיפה. מה שהתברר לי במהלך הכתיבה הוא שהמגבלה, בה בעת, שהיא הגנה עלי ועל הפרטיות שלי [ בקהילה מיקרוסקופית שכזו ] הפכה להיות סוג של כלא עבורי. לא פעם בלמתי את עצמי ונמנעתי מעיסוק בתכנים רגישים ואישיים מדי דווקא בשל הידיעה שהפרטיות שלי היא משטח קרח דק וקיומה הוא בעיקר לכאורה.

חלקים גדולים ומשמעותיים נשארו בחוץ. נושאים מאוד רגישים ובעלי ערך שלא יסולא בפז עבור קבוצה גדולה מאוד של קוראות וקוראים. אני מרגישה לא נוח עם זה. אולי הבמה של הירחון, בשונה מספר אינה המקום לטפל באופן יסודי בסוגיות הרגישות והעמוקות הנוגעות מחד באושיות המסע הטרנסקסואלי [ איני אישה טרנסג'נדרית או קווירית על פי תפיסתי ] ומאידך בגופו של אדם ולא של נושא. כך או כך אני עדיין עומדת מאחורי הבחירה של שמירה על הפרטיות שלי והמנעות מעיסוק בנושאים שיש בהם, באופן ישיר, "מידע פנימי".

לטעמי, דווקא העליה מחד לעיסוק ברומו של נושא, והזווית האישית שלי מאידך, מאפשרים לקורא/ת להזדהות עם הנושא ולמצוא את החיבור האישי לנושא ללא קשר להיותו של אדם הומוסקסואל, לסבית, אדם ביסקסואל או טרנסמשהו [ או חלילה, לא עלינו, סטרייט ].

אשר לחיי שלי, לא מעט מתרחש בהם בעת זו הן בזירה החיצונית והן בזירת ההתרחשויות הפנימיות. בזירה החיצונית בחרתי להשתמש בשירותיה של חברה מקצועית לייצג אותי ואת מסריי. אני יודעת שהסנדלרית הולכת יחפה וכפי שאני פועלת עבור לקוחותיי היכן שאצלם יש נקודות עוורות לגבי עיסוקם – בחרתי בשירות דומה עבור עצמי.

אני מוצאת שזו תקופת מעבר. אני אשת מקצוע בתהליך שיפור והאיכות של עבודתי הולכת ועולה הגם שבמקביל ירדה כמות הפעילות. אולי זו תקופה של התחדשות בה אשאיר מאחוריי את נשל מגבלות העבר לטובת איכות טובה יותר אל מול לקוחות חדשים שיגיעו בהמשך.

בזירה הפנימית הדרמה גדולה הרבה יותר. אחרי כברת דרך ארוכה ומשמעותית במסע נדמה כאילו דבר לא אירע ומה שהיה הוא שיהיה. כמו תנועה במעגל וחזרה סיזיפית ומעייפת שוב ושוב אל אותם המקומות ואל אותם הקונפליקטים. הרבה השתנה ונדמה כי כלום לא השתנה. כביכול השינוי קיים ולא קיים בו זמנית [ מתבקש שאצטט את : "מבולבלים ? גם אנחנו" ].

אני חושבת שהחזרה שוב ושוב היא כמו מפגש מחודש עם השדים הישנים בכל פעם מחדש. זה לא באמת ישן או שלא חל שינוי אלא שיש דפוס של התמודדות דומה שוב ושוב עם אותם השדים שממאנים לעזוב.

לא יעזור להם הפעם כפי שלא עמד להם כוחם גם בעבר. אמשיך להתקדם, להגשים את חיי ולעצב את קיומי גם אם הם תמיד יהיו שם. שינבחו – השיירה נוסעת ויש לה כברת דרך משמעותית לפניה.

אני מאושרת וגאה בטור שלי. מקווה שאני לא היחידה.

אין תגובות:

פרסום תגובה