שוב אתחמק ?








רגע אמת משמעותי בחיי הולך ומתקרב. רגע שעצם קיומו מטיל עלי קושי לא פשוט ומכפיף אליו את מרבית האנרגיה הנפשית שלי. אני נאבקת עם המשמעות של רגע האמת.

לכאורה, רגע האמת אמור להיות אירוע מרגש של חוויה חיובית בלבד. הגשמה עילאית של חיים המבוססים אמת ויושר. רגע שאליו המתנת שנים ארוכות. אולי אפילו נצחון.

אם כך – מדוע כל הסבל ? מדוע החרדה והאימה ? זה חייב להיות כל כך מסובך ?

אילו לא רציתי את רגע האמת הכל היה הרבה יותר פשוט. לא פעם נלחמתי עבור דבר כאשר הדבר עצמו לא היה מאוד חשוב. למעשה, לאחר הנצחון, היה אפילו חסר ערך. הנצחון היה מטרת עצמו. אם כך , ניתן היה להתייחס אל רגע האמת בצורה דומה. עצם השגתו היתה אמורה להיות מטרת עצמה ובזה די. אין זה כך.

אני יודעת שהפעם אני חצויה ממש. לא עוד נצחון לשם עצמו. חוסר היכולת להכריע מה מפריע לי ומטיל עלי חרדה ואימה לקראת בואו של רגע האמת אילצו אותי להתכנס פנימה ולא לשקוט עד שאזכה להבנה.

פיזיקאי מפורסם אמר שתאוריה מדעית שאינה אפשרית להיות מובנת בידי ילד בן 8 אינה שווה הרבה. אני מורכבת ומסובכת כמו קשר גורדי. אין בי את האמונה שאפשר יהיה להבין את עצמי במלואי. מה שחשוב לי זה לזכות בהבנה נהירה ובהירה ולו חלקית כדי להבין את האימה מרגע האמת. אני חייבת לעצמי בהירות והבנה. פשוט לא יכולה בלי אלו.

הנסיון לפתור את החידה באמצעות " כן לא שחור לבן " לא עלה יפה. איני יכולה להכריע נגד רגע האמת באופן מלא. איני יכולה להכחיש את החרדה והאימה [ נוכחים פיזית ממש. זו לא מטאפורה ]. הרעיון של כן מלא או לא מלא אינו אפשרי.

מאז יצאתי לחיים ציבוריים מלאים לפני שנתיים וחצי השתנו חיי מן היסוד. מאדם המתקיים בעולם החיצון ומטייל להנאתו ביער תוך שליטה בין בדידות לקהל מצאת עצמי שוכנת מחילות. איני מאשימה אף אדם כלשהו בעולם כולו ביחס לשינוי חיי. הסיפור כולו מצוי בשלמותו בי.

בטרם יצאתי לחיים ציבוריים מלאים אני ממשילה את תפקודי לזה המיוחס בעולם המיתי לשועל. הייתי חיה יפה ומושכת. לא הכי יפה ולא הכי חזקה. לא הכי רועמת ולא הכי גדולה. עוד חית יער שהיא בעיקר עצמאית. חיה נאה וערמומית. רעמה יפה ותבונה מפותחת. העורמה היתה אמצעי מרכזי בהתנהלות שלי בעולם. חיה שמאוד מרוצה מעצמה.

מאז גיל מאוד צעיר עשיתי כמעט כל מה שרציתי ובכלל זה מעשים המצויים מעבר לגדר המקובל ואיכשהו תמיד הצלחתי to get away with it. שרפתי שדה קוצים וגרמתי לפינוי בניין מגורים וגן ילדים – ולא שילמתי מחיר עבור מעשה זה. הצתתי מדורה ליד בלוני הגז של בניין שלם וכמעט שהעפתי אותו לשמים – ולא שילמתי מחיר עבור מעשה זה. מצאתי פנקס ישן של התרמה עבור משהו – התרמתי עשרות דיירים וכאשר ההונאה התגלתה הטלתי את האשם על מבוגר דמיוני כלשהו – ולא שילמתי מחיר עבור זה. הייתי אמורה ללמד מעבדה לתלמידי בצבא – לא התכוננתי והעסק לא ממש עבד – ננזפתי קלות – אך גם כאן לא ממש שילמתי את המחיר. רציתי את ג וחיזרתי אחריה תוך שכמעט כל מה שאני כותבת במכתבי השתפכות הנפש היה גיבוב של בקשת השועל לזמרת העורב – השגתי את ג . בדרך אירע שפגעתי בה – ושוב לא שילמתי את המחיר. בעת לימודיי באוניברסיטה הגשתי עבודות שהוכנו ערב קודם ועשו שימוש ביכולת הרטורית שלי. הבנתי את הנושא וההשקעה שלי היו ראויות לבוז וקנס. קיבלתי ציונים גבוהים ושוב למדתי שאני יכולה איכשהו to get away with that.

חיי היו מסכת של לסמוך על המראה, המבט התמים , חריפות המחשבה, תמימותם של אחרים וכל מה שנלווה לזה. ניתן לומר שרוב מה שהשגתי בחיי היה תוצאה ותולדה של מה שניתן להשיג בדרך זו של התנהלות השועל. עלי להיות ישרה עם עצמי ולומר שהשגתי לא מעט ובחלק מהמקרים פעלתי גם מחוץ למתווה השועל [ השקעתי מאמץ אמיתי ולא בדימויים ]. החיים כשועל יכולים היו להמשך עד למותי. מצאתי מגוון אפשרויות כולל חלום אודות מלכות שועלית ואולי פוליטיקה או כל דבר אחר שמעלה את רמת וגובה משחק השועלות.

השועל לא סבל מעולם מחרדה ואימה כמרכיב קבוע בעולמו. לא חשש לעתידו. השועל היה לא פעם עצוב. הפגיעות שהוא שידר הפכה גם היא – שועל או לא ? – לכלי עבודה בידיו של השועל.

התהליך של היציאה לחיים ציבוריים שקדם לו תהליך של הכנה היה מהלך שאיני יודעת להסבירו. איני יודעת לומר בצורה קוהרנטית ובהירה מדוע יצאתי מהארון. מדוע שיניתי את כל אורחות חיי במלואם. אני מאמינה שהיה כאן משהו גדול הרבה יותר מאשר כניעה לתשוקה/תאווה/כמיהה ללכת את "המייל הנוסף" ואיכשהו גם עם זה to get away with that .

ואולי לא ?

אני מאוד לא רוצה להאמין שכל מה שהיה שם זה בסך הכל להרים את רמת המשחק וההימור לריגוש חזק מתוך אמונה וידיעה פנימית עמוקים שגם הפעם I will get away with that.

לומר שאני יכולה לפסול לחלוטין את האפשרות הזו ? יהיה זה שקר והונאה עצמית. אולי לאמונה שאני יכולה לשחק משחק ברמה כל כך גבוהה היה מקום בשלם שהוביל ליציאה למסע.

אני מאמינה כי באיזושהי פינה בלבו של כל אדם ישנה שאיפה לצאת להרפקתה גדולה. כזו שתשאב את כל הוויתו ותמלא את כל עולמו. להלחם בדרקון. להציל נסיכה. להביא תרופת פלא למזור העולם. אני לא רואה הבדל בין נשים וגברים ביחס לשאיפה הפנימית המקננת עמוקות להקדיש את החיים למשהו גדול. ואולי כל המסע הזה שלי נועד רק להגשים בדיוק את זה ? לצאת למערכה גדולה שתקיף את כל החיים ? להלחם בבלתי אפשרי ולסכן את חיי כדי להרגיש שאני חיה ?

אולי כל המסע שלי הוא אשליה מרגשת ותו לא ?

אמשיך עם הסיפור ......

מאז היציאה לחיים ציבוריים הלך השועל ונמוג. במקומו הופיעה חפרפרת. חית מחילות. חיה שהמפגש שלה עם עולם האור והעולם בחוץ הוא טראומה. הקיום במחילה הפך להיות השגרה והנורמה. החושך הוא הידיד. האור הוא אויב. כל מפגש עם בני אדם אחרים הוא אירוע כואב וקשה. לא משנה מה היתה תכולת המפגש. הרצאה מול קהל נלהב. פגישה בבית קפה. עבודה. תחושה של דיסאורריינטציה. אובדן היכולת לתפקד במידה סבירה בכל קשר אנושי.

אני יודעת שלא מעט אנשים יעידו אחרת. יאמרו שהמפגש איתי אינו דומה לחוויה אותה אני מתארת. הם לא ישקרו. המאמץ העליון והמעייף לחלוטין שלי לתפקד באופן "נורמלי" בעולם האור אולי נראה כהצלחה. אני לא חשה כך. המפגש האנושי עבורי טעון בחרדה ואימה. טעון בלחץ ומצוקה. אני חשה נוח רק כאשר אני "בתפקיד". כאשר אני מלמדת אני חשה – לרוב – נוח באופן יחסי במפגש עם העולם האנושי. בכל נקודת מפגש אחרת אני חשה מוזרה, יוצאת דופן, אחרת ובעצם מחוץ למרחב שלי. מחוץ ל"בית" שלי.

לחפרפרת האור הוא אויב. גם בביתי אני שומרת על מידה רבה של חושך. התאורה מאוד מועטה והחלונות סגורים דרך קבע. אני מתחבאת מהעולם. לא יודעת אם לגנות את עצמי בעקבות המצב הזה או למצוא בו נחמה ושלווה. לא יודעת. אין אצלי הכרעה אודות המצב הזה. האם הוא "טבעי" לי או מפלט לצורכי נשימה והתחמקות מהמפגש עם האור.

ושוב לרגע האמת ....

רגע האמת מציב בפני קושי קיומי אמיתי. גם כחפרפת דרכי היא דרכו של השועל. רובם המכריע של מהלכיי מחושבים עד דק. אין מקריות בהתנהלותי. לעיתים מצליח יותר ולעיתים פחות ויחד עם זאת חפרפרת היא אורח החיים ושועל היא המהות מאחורי ההתנהלות.

רגע האמת הוא איום לשועל כי הוא מטיל על השועל החלטה לא שועלית ולמרות שלא "טבעי" לו לפעול כך עליו להחליט בעצמו תוך לקיחת אחריות מלאה אודות רגע האמת. לא "טבעי" לשועל לעמוד מול רגעי אמת. האמת היא כלי משחק מתוחכם בידיו של השועל ולכן עליה להשמר יחסית תמיד. רגע האמת הוא התמודדות בלתי אפשרית לשועל מאחר והוא רגע מוחלט. שועלים לא בנויים לרגעים מוחלטים. שהרי רגע מוחלט אינו כזה ש you can get away with.

השועל הוא אומן היחסי. גאון בהחלפת מסיכות. כדי להצליח בהגשמת יעדו הוא מסוגל לפרקים לפעול גם מול עצמו כאילו לא היה שועל. אומנות ההתמרה משל היה זיקית. הזיקית משנה צבעיה כדי להתמזג מעמדה של השרדות. השועל כאשר הוא פועל כזיקית עושה זאת כדי להגשים יעד תוך התמזגות עם המשימה.

מאחר ואני אדם ולא שועל. הרי שעלי לשאול את עצמי מהיכן נולד השועל הזה בי. מה מקורו. מדוע עלי להיות מחושבת לחלוטין. ממה אני כל כך חוששת ? מיהו מולידו של השועל ?

זו תיבת פנדורה שלמה בפני עצמה. יש משהו בשועליות הזו שמתאימה עצמה לאדם ממול או למשימה שלא רואה בכלל אדם ממול. עולה פה תחושת אדם כלשהי. כביכול השועל כולו הוא תולדה של משהו בסיסי לחלוטין שאינו בסדר ואינו בר תיקון והוא הלבה מתחת לכל הסיפור הזה. משהו שהוליד אצלי את השועל ואולי אצל אדם אחר חיה אחרת.

במילים אחרות – ושוב תמיד לאותה הנקודה בדיוק – אני שועל על פי "טבעי" או שהדרך שלי לשרוד את הפרוייקט המכונה חיים היא התנהגות שועלית ? אני שועל ממש או נמלטתי לפרוותו של זה כדי לשרוד חיים שבבסיסם משהו מאוד עמוק מאוד דפוק אצלי.
החוויה של אני דפוקה מהיסוד אינה ייחודית לי. אני חושבת שיש אותה לכל אדם שאני מכירה. איני יודעת מה היה בעולם "פעם". אולם נדמה כי האדם האורבני לעולם לא יהיה מרוצה ולעולם יניח שמשהו בסיסי אצלו לא בסדר.

ובכל זאת - שלי הוא שלי – ועלי לפתור לא מעט מחידת קיומי לפני רגע האמת. רגע האמת הוא המקום –אולי הראשון בעוצמה הזו שבו לא מתקיים הכלל הכי בסיסי בחיי – it is possible to get away with that .

אני שומעת קול פנימי שאומר לי שמרגע והתוכנה = you can get away with that מותקנת הרי שלאחר רגע האמת, הגם שהמשחק ישתנה לנצח נצחים, את תמצאי דרך להמשיך הלאה עם הכלל הזה.

אולי .....

רגע האמת הוא הזדמנות נדירה. מפגש נדיר של תבונה ורגש שחייבים לעבוד יחד בו זמנית ובשיתוף פעולה הדדי [ יחד עם הכליות ] כדי לייצר נקודה ארכימדית ביחס לחיים. אפשר לפספס נקודה כזו ולמצוא חיים של השרדות או של אובדנות.

הסיכון של אובדנות נמצא באויר כל הזמן. הוא נוכח. הוא לא מצוי במרכז הפריים ודורש היענות מיידית. לא כרגע. האובדונת נמצאת בשולי הפריים כל הזמן כאילו ממתינה לרגע קריאתה למרכז הבמה. המוות ישנו והוא נוכח.

רגע האמת הוא מלחמה. הוא רגע לא "טבעי" לשועל ולא רצוי לחפרפרת. השועל לא בנוי להחלטות כאלה והחפרפרת מתחמקת למעמקי האדמה כדי לא לפגוש בכלל החלטות כאלה.
כל המהות שלי היא לא להתמודד עם רגעי אמת והנה – רגע כזה מולי.

רגע אחד .......

אם יצאת להרפקתה של חייך ולפנייך דרקון. מה תעשי ?

אופס

להמנע מרגע האמת – לא להלחם בדרקון ?

ללכת אל רגע האמת – להכנע לדרקון ?

מי בכלל הדרקון ? במי עלי להלחם ? יש בי לוחמ/ת עז/ת רוח נטול/ת מושג מי הוא האויב.

מי האויב שלי ?

אין תגובות:

פרסום תגובה