שוב הכאב המובר







ולפעמים זה עדיין לא פשוט. מאוד לא פשוט. כואב.

סבי נפטר לפני חודש. הלוויה המשפחתית הראשונה מאז יצאתי למסע הקיום שלי. לא ידעתי כיצד לנהוג והאם עלי להשתתף בהלוויה. אבי ביקש ממני להשתתף וכך אכן נהגתי. כיצד מתלבשים להלוויה ? לאחר התייעצויות לבשתי חולצה שחורה עם ג'ינס ונעל שחורה. הכל כדי לא להתבלט. לאחר שהגופה הובאה ונאמרו מספר דברים/תפילות כמו גם טכס קריעת החולצות ביקש היהודי הדתי מחברה קדישא ארבעה מתנדבים לשאת את האלונקה. מאחר ואין זו הלוויה המשפחתית הראשונה בחיי חשתי צורך אינסטינקטיבי להתנדב. אולם הכללים הפעם אחרים. נשים לא משתתפות בנשיאת אלונקת המת. בלמתי מיד את הדחף. לאחר שהגענו לחלקת הקבר והגופה הורדה אל משכן הנצח שלה החלו גברים מתנדבים למלא את הקבר בחול. מדי פעם הם התחלפו במשימה. שוב הופיע הדחף המוכר שמומש בעבר לסייע. שוב הדחקתי את הדחף מאחר וזו מלאכה לגברים ולא לנשים.

לאחר הלוויה נסענו אל ביתו של סבי לקראת השבעה. יחד עמי היו שם בני המשפחה מהצד של משפחת אבי איתם אני לא נמצאת בקשר קרוב כזה או אחר מזה שנים. יודעת אני כפי שיודעים גם הם אודות מסעי ומי אני. זה מספר שנים שאני חיה כפי שאני – אישה. מהלכי ידועים גם להם ואין שום דבר חדש בעניין. יחד עם זאת מצאתי עצמי שוב ושוב במהלך השיחות כאשר פונים אלי בלשון זכר כאילו מעולם לא השתנה דבר. חשתי מצוקה ולחץ. רציתי לקום ולהמלט משם. לא התאימה לי האוירה ומצב העניינים. היתה בפני בחירה – להשאר ולכבד את אבי כבתו ונציגת משפחתו הגרעינית היחידה באותה עת או לקום וללכת. בחרתי לבלוע הרבה רוק ולהשאר לכבודו של אבי. המאמץ גזל ממני אנרגיה רבה ועלה לי בלא מעט מצוקה.

ביום האחרון לשבעה שבתי על פי הזמנה לערב האחרון. לאחר ששהיתי כמה שעות במחיצת המשפחה ואורחים של אבי שהכירו אותי לעומק בעבר ועתה לא זיהו אותי כלל ולא ידעו מי נמצאת מולם, עמדה להתחיל התפילה. שוב אירוע שאינסטינקטיבית היה לי בו חלק בעבר ושאין לי עוד חלק בו. החלטתי לעזוב מאחר ולא חשתי נוח. עברתי במטבח כדי לומר שלום לנשים. אשתו של אבי הפצירה בי לקחת דבר מה לאכול. לא מצאתי דבר אוכל מתאים מאחר ואני טבעונית והאוכל היה בשרי או מלא ביצים. בטרם יצאתי פנתה אלי בת דודתי וקראה לעברי "הנה בורקס, קח". בשלב הזה, לראשונה, לא הבלגתי. "קחי ולא קח" אמרתי ויצאתי מיד מהבית.

אני יודעת מי אני ויודעת עד כמה מורכב וקשה לסביבה להבין את מהלכי. הם הכירו אותי שנים רבות כ "גבר" למופת ועושה רושם שהם לא ויתרו על התדמית הזו ביחס אלי. איני מבקשת הבנה ואיני מבקשת אהבה או קבלה. כן ציפיתי למעט נימוס וטיפה קלה של כבוד לבחירות שלי – כזו, לצערי, לא היתה.

היציאה למסע בגיל מאוחר הביאה עמה קשיים אופיניים לה מעצם ההרגל של שנים רבות לחיות בצלה של פרסונה שלמה שגם אם אינה אני הרי שהיא היתה מי שעל פיה חייתי את רוב חיי ורק אותה למדתי להכיר. לידה מחדש בגיל שאינו כה צעיר בעשור הרביעי לחיים מביאה עמה קושי להכיר אינטימית עולם חברתי ומגדרי חדש. המפגש עם המוגבלויות והקושי של החיים במגדר הנשי ללא קשר לעצם היותי אישה טרנסקסואלית הולידו כאבי מסע רבים ולא פשוטים. בשנה הראשונה אינך חשה בהם. כל מי שאת זו התלהבות מעצם היציאה לדרך וזאת טרם ההתמודדות מהציפיה של הסביבה להתנהגות על פי קודים שאינך מכירה.

כואב לי לדעת מה השארתי מאחורי. נכסים שבניתי בעמל רב וביזע במשך שנים רבות. כואב לי לראות את המבטים שטופי הזימה של בני המגדר הגברי שלפתע הופיעו מולי לא כבני אדם אלא כיצורים שטופי תאוה שלא רואים אותי אלא את עצמם במשקפת התשוקה שלהם כאשר הם מביטים בי.

כואב לי להכיר במגבלות ההכרות שלי עם עברי. כואב מאוד למצוא עצמי מבולבלת שוב ושוב בין קודי ההתנהגויות שאת חלקן איני מכירה, חלקן איני אוהבת, חלקן אינן הולמות אותי ובכל זאת הן שם.

יום שישי במהלך חודש מאי ואני בארוחת ערב אצל משפחתי. אחי מספר לי על מפגש עם חבר עבר שלי. החבר יודע מה אני עוברת ומה היתה הבחירה שלי והשיחה בינהם מתנהלת אל מול שמי וקיומי הקודם כביכול לא אירע דבר. החבר מדבר עלי באמצעות שמי הקודם והשימוש בלשון זכר גם כאשר הוא מתאר את הזכות שהוא רואה בחירות לבחירות שלי. מוזר זו מילה שתהיה אנדרסטייטמנט ביחס לתחושה שלי.

שאר בני המשפחה מגיעים. למרות שמזמן הפנימו מי אני ומהי דרכי בעולם, ממשיך להתנהל לו מחול הזהויות שלי בפניה שלהם אלי. בתחילת משפט בלשון נקבה מתוך מודעות ובהמשכו מתוך חוסר מודעות – לשון זכר. כואב לדעת שמתחת לקבלה של הבחירה שלי נמצא שם עדיין אדם שאינו אני [עם כל ההבנה שבעולם – זה עדיין כואב וחודר לעצמות].

כואב לגלות שאת אייקון. אם את לא מספרת את חשה מחסירה. אם את כן מספרת מיד מופיעים עשרת אלפים שאלות בעקבותיהן את אייקון. דחליל ולא אדם. רואים אותך דרך משקפי תופעה ולא כפי שאת. את חשה במידה רבה בלתי נראית. זה מובן ואני ילדה גדולה להבין את זה – אך עדיין כואב.

הרצאות. כאשר מבקשים ממני להופיע מול קהל כזה או אחר, כאן או שם, כדי לחנך, ללמד, לשתף ולהבהיר, עדיין אמרתי כן. אני חושבת שזה חשוב ונמצא מעבר לגבול הנוחות שלי. בכל הרצאה בשלב החשיפה [אני לעולם לא אומרת מראש מי אני היכן שעדיין לא יודעים] מגיע הכאב. הקהל רואה בי גיבורה ואישה אמיצה. אני רואה רק כאב. החלטתי בשלב זה לקחת פסק זמן מלהרצות. השכל אינו מצדיק בחירה כזו אך הלב – הלב עוד כואב.

אז אני חופרת. מנסה להבין את מקורו של הכאב. בונה תאוריות ומגדלים פסיכולוגיים מורכבים שלמים. מחפשת מפלט ובוחנת כל שביב. הכאב עדיין שם כביכול אומר – יש לי חיים משלי.

אני מנחשת שמקור עיקרי לכאב הוא אי ההשלמה עם דרכו של עולם בני האדם הסובבים אותי. אני שונה ואני שונאת את זה. אני ה"אחר" ואני לא משלימה עם היותי כזו. אני רואה עשרות בני אדם מוטרדים וכואבים הסובלים ללא הרף. עולמם בנוי על הסתרה והדחקה. והנה אני – ההולכת בדרך של יושר עם עצמי – בריאה יותר מכל אלו – ואני היא ה "אחר". מגוחך.


כואב. מאוד כואב.


אין תגובות:

פרסום תגובה