עוברת דירה







בימים אלו אני עוברת דירות [ בפשט ובדרש ]. כמו תמיד אצל " יצור חופר" כמוני מתברר ונחשף עניין המעבר הרבה מעבר למהלך הפשוט של אריזה הובלה ופריקה.

כמי שבאה מתחום הפיתוח העסקי וההוראה בתחומי הקריירה אני אמונה על שינוי עמדות ותפיסות. יומי מלא בעבודה אודות צמיחה וטיפוס להישגים כאלה ואחרים עם ואצל לקוחותיי. איני מפחדת, חוששת או מתעכבת בניהול שינויים אצל תלמידיי ולקוחותיי.

השינוי דופק עתה על דלתי. השינוי ומעברי הדירה מתממשים במרבית היבטי הממשות שלי. לא רק מעבר הדירה בה מצויה מיטתי אלא גם ובעיקר שינוי בממשות של זו שישנה במיטתי.

השינוי מגביר קצב הלמותו על דלתי [ וגם השכן מהועד שרוצה לגבות את כל חובותיי בטרם איעלם ] ואני יושבת לי בחושך, משמיעה קולות של שקט ומנסה להעמיד פנים שאין אף אחת בבית. המחבואים הזה הוא מגוחך כמו הנסיון של אדם להתחבא מאחורי עץ בגן העדן מפחד אלוהיו – וטבעי במידה דומה.

המורה מוצאת עצמה לפתע עירומה ואף עלה תאנה אין לידה ? זו שמלמדת שינוי בורחת ממנו ?

לא מאוד מפתיע. אילו שינוי היה ענין פשוט או של מה בכך לא היתה מצויה הפרנסה בידיי. אנשים משקיעים ממון רב וזמן משמעותי כדי לאפשר מהלכים של שינוי ורוכשים שירותים ממקצוענים [ כמוני ? ] לצורך ההתמדה, העקביות וההצלחה של מהלך שינוי. הסנדלר אכן עשוי למצוא עצמו הולך יחף. לסייע לאחר שונה משמעותית מלסייע לעצמך. אז כן – שלב א הושלם. שלב הקבלה שאני זקוקה בעצמי לעזרה בשינויים העומדים לפני.

אחרי ההכרה בקושי האישי שלי אל מול השינויים הצפויים בחיי [ הדירה באמת אינה נראית כמו השינוי הגדול באמת ] מתאפשר לי להתחיל לעשות משהו בקשר לשינוי מעבר למחבוא מפני בואו.

הדפיקות בדלת מתחזקות. "רגע, אני עוד לא בבית" אני שומעת את תודעתי מבקשת להרוויח עוד קצת זמן. הגם שההפנמה הושלמה, עדיין אני מוצאת את עצמי מנסה להרוויח כמה שעות נוספות לפני מימוש השינויים. כמו סטודנט שמתמהמה ככל יכולתו לפני הכנת הסמינריון. עוד קצת זמן אני מבקשת לעצמי – יודעת שאני דוחה את הקץ שכבר הפך ברור ועם זאת רוצה עוד קצת בריחה לפני שאענה לקריאה בדלת. כמו הרגעים במיטה לאחר ההתעוררות ולפני הקימה הממשית. להרוויח עוד רגע עם עצמי לפני שחליפת האישיות של "שר החוץ" תלביש עצמה עלי ביציאתי מהמיטה.

הפעמון מצלצל. השינוי אינו מוותר. הוא אינו מתרשם מזה שאיני עונה. הלמות לבי מתחזקות. אני עדיין לא עונה אבל גם מבינה שאני מצויה בזמן שאול. מנגנון ההצתה כבר החל פעולתו. המודעות לרגע האמת התעוררה. אני זקוקה לזמן נוסף. " רק רגע אחד" אומרת תודעתי עדיין בקול בלתי נשמע. כמו מי שהבינה שעליה לקום אך מבקשת סבלנות מהעומד בדלת. " לאן אתה ממהר ? ". התגובה הזועפת של זו שעומדת לציית לדפיקה בדלת אך מפגינה את חוסר שביעות רצונה מפני הציות. עדיין בשקט תוך העמדת פנים שאיני בבית אני קמה ומתחילה בשגרה של "ההכנה". עוד רגעים יקרים של "להרוויח זמן" לפני המענה לדלת. הרי אני יכולה להתלבש ולהתאפר ולהיות מוכנה ליציאה ברגעים ספורים כשמצוי מניע רב עוצמה. אני יכולה גם להאריך את תהליך הלבוש והאיפור משמעותית [ לנצח ? ] כאשר איני ששה אלי דלת.

" גבירתי, אני יודע שאת בבית " נשמע קולו של השינוי לאחר צלצול נוסף בפעמון דלת הכניסה לביתי. "רק רגע, כבר פותחת " נשמע קולי הממשי. אני נזכרת בילדותי כאשר באחד ממבצעי ההתרמה לאגודה כלשהי המתנתי עם שותפתי חמש דקות תמימות מרגע ה – " כבר פותחת " ועד להופעתה של הגברת דרך חריץ קטן בדלת רק כדי לומר – " אין לי כסף קטן". אני מתכננת להתנהג כמו אותה גברת ביחס לזמן מרגע שקולי נשמע ועד שהדלת תגלה חריץ קטן של אויר בין פנים ביתי ובין מסדרון הכניסה שם ממתין הנודניק – השינוי.


שלב ב הושלם. לאחר הקבלה החלה גם פעולה. אמנם פעולה איטית של "הכנה" אך כבר [ לצערי ? ] ויתור על מחבואים וזמן חשוב להרהורים. אני עושה כל פעולה ב"מודעות" [ עוד נסיון להאט ולהרוויח זמן יקר לפני המפגש עם השינוי ].

התרוממתי. מתחתי איבריי. שטפתי פני. לבשתי כסות ונעלתי שביל. אני מוכנה. הדלת סגורה עדיין. השינוי המעצבן הזה מסרב לוותר. אני עומדת מול הדלת ומביטה בה. איני יכולה עוד לרכוש זמן. המפגש קרב ובא ואני ניגשת לדלת.

צלצול, דפיקה, קול רועם. אני פותחת את הדלת לכדי סדק צר. " שלום, את מי אתה מחפש ? " אני שואלת את השינוי ומעמידה פני תם. אולי בכל זאת הוא טעה בדלת וזו השכנה שאותה הוא בעצם מחפש. השינוי מחייך " את יפה היום ". " תודה " אני אומרת, " את מי אתה מחפש ? " אני שואלת שוב מלאת תקווה שתשובתו תהא "גברת רבינוביץ " ואוכל, בהקלה דרמטית לחייך ולומר לו " גברת רבינוביץ' גרה קומה אחת למעלה".

תקוות השווא שלי מתנפצת מהר. " אלייך באתי. אותך Ne-TAsha באתי לאסוף ". "רק עוד רגע אחד " אני מבקשת. " מיד אצא " אני שומעת את עצמי עונה למר שינוי.

אני סוגרת את הדלת. עוצמת את עיניי. שואפת אויר מלוא ריאותיי. פותחת אותן בהכרה מלאה לזה שבעצם אני הייתי זו שביקשה ממר שינוי להגיע. אני פותחת את הדלת.

" שנלך ? " שואל מר שינוי ?

"בשמחה " אני עונה.



להתראות מהצד השני של הנהר : )

אין תגובות:

פרסום תגובה