לספר ?








מרבית חיי הסתרתי את הטרנסקסואליות שלי מפני עצמי ומפני הסביבה. הגם שידעתי שהיא כאן. התחושה שמשהו ממני, בשר מבשרי, חלק מהותי מנפשי, מרכיב בזהות ובמהות שלי שונה ומגונה הביאה אותי לבחור להלחם בה. לא רציתי לצמוח ולהתפתח לקיום של קוקסינלית.

מסע חיי כוון במידה רבה למאמץ מודע ובלתי מודע להתעלמות והקאה של מרכיב זה מחד, ומאמץ להיות יותר מכל אדם אחר מאידך. להראות לעצמי ובאופן נסתר גם לאחרים שאני לא פחות טובה מאף אדם אחר.

לימדתי את עצמי להכיר ולדעת שהטרנסקסואליות שבי היא דבר שיש לגנותו. דבר שיש להסתירו. דבר שיש בו אות קלון. ניסיתי בכל דרך אפשרית לא להתמודד. לא להכיר בה כחלק באישיות הגלויה שלי. לאורך כל תהליך ההתבגרות שלי התמודדתי עם העוצמה של הרצון להשתייך למין הנשי והתחושה שזהו המקום אליו יוצא לבי. סיפרתי לחברות. ביקשתי תמיכה מסוימת מהן. הכל היה מאוד סודי ומאוד מוגבל. במקביל, התפתחה תודעת סוד. בחירה שמדובר במשהו שדומה לכור האטומי בדימונה. יודעים שהוא שם ומניחים לא מעט הנחות מה מצוי בתוכו. אבל אין שום ידע ושום מושג מה באמת מתרחש שם ומה יש או אין בין כותלי המוסד הזה.

הסוד הזה היה כמו חבילה שהתעקשה להדחף אל תחום הראיה של המודעות שלי ולומר – אני קיימת. בכל פעם ניסיתי לדחוק אותה אל מחוץ לגבולות המודע. לשים אותה מחוץ לסדר היום של מה שהמודעות מבקשת שאתייחס אליו.

שנים רבות חלפו ואיתן גדלו גם ההבנה שהטרנסקסואליות היא חלק בלתי נפרד ממני ואיתה גם ההבנה שמדובר בסוד עצום שאסור שיתגלה. למדתי להתמודד עם ה"חבילה" במישור הפרטי. למדתי שאין לאפשר לה להתקיים במרחב הציבורי. לחברות טובות סיפרתי. לעצמי כבר לא יכולתי להכחיש. בעולם המוגן הצר של עצמי ושל כמה חברות הסוד הפך פחות ופחות נסתר. בעולם הציבורי והגלוי החומה של ההסתרה הלכה והתעבתה ואיתה התחושה שמדובר באות קלון גדול ורע.

ככל שהעיסוק ב"חבילה" הפך יותר ויותר אינטנסיבי והצורך להתבטא הלך והתעצם החל תהליך איטי שנמשך קרוב לעשר שנים, שבו כוחות פנימיים החלו מפעילים לחץ על חומות ההסתרה. כוח מבפנים שדחק את החומה עוד ועוד עד לרגע שבו היא נפרצה מבפנים. פריצת חומת ההסתרה שנבעה מצורך פנימי הולך וגבר הובילה ליציאה מהארון. לא היתה זו יציאה של השלמה ושמחה. לא היתה זו יציאה של בחירה. לא היתה זו יציאה של אושר. לא היתה בחירה מודעת. היה מפץ. מפץ גדול. כוחות פנימיים שאת מהותם לא לחלוטין הבנתי פרצו חומה. התחושה היתה – בלתי אפשרי לשמר את החוזק של החומה מול הכוחות שביקשו לשבור אותה. היציאה היתה משבר. כניעה. מי שאני מבפנים ניצח את האישיות שלי מבחוץ וניצח ואת היכולת שלי להמשיך לחיות כאשר החומה חונקת את יכולת הנשימה שלי.

יצאתי מהארון. במבט לאחור מדוייק יותר לומר שיצאה קרן אור מעולמי הפנימי אל העולם החיצוני. לא היתה זו יציאה מלאה כשהחומה איננה עוד, אלא כמו סדק בסכר. מרביתה של החומה היתה עדיין שלמה וקיימת. לאט לאט החלו להופיע יותר ויותר קרני אור שיצאו מעולמי הפנימי החוצה. לא היתה בחירה מודעת לפרק את החומה ולהעלים אותה. החומה היתה עדיין הבחירה שלי.

במהלך שלוש השנים האחרונות אני שרויה בתהליך. תהליך ולא אירוע בודד. תהליך איטי שעשוי לקחת שנים רבות. תהליך של הסרה איטית וכואבת של לבנים מחומה אהובה. חומה שחסמה מחד את עולמי הפנימי ומאידך סיפקה לי הגנה חשובה ביותר מול העולם שם בחוץ. שנים שהשקעתי בהקמת וביצור החומה הפכו כל אבן בה לכבדה מאוד. כל אבן שאני מסירה עולה לי בפחדים רבים, בתחושה של אובדן ובמחיר. תהליך הסרת החומה הוא כואב. איטי, קשה ורגיש.

בשיחה עם חברה (לאחר משבר נוסף) התברר לי גם המחיר של השארת חלקים גדולים מהחומה במקומם. מצד אחד יצאתי מהארון ואני חיה ומתקיימת כאישה. מצד שני, אני עדיין רואה בטרנסקסואליות שלי סוד שאסור לעסוק בו. כפיתי על עצמי פרטיות בלתי חדירה. הוצאתי את הטרנסקסואליות מחוץ לשיח הלגיטימי שלי עם מרבית הסביבה איתה אני באה במגע. גם אם יודעים – אסור להרבות בשיחה אודות נושא זה. אסור חלילה לתת לי הרגשה שאני נשפטת כאדם על סמך היותי אישה טרנסקסואלית.

בפגישת הסיום של אחת הסדנאות שהנחיתי השנה נתנה לי משתתפת ציור שהיא ציירה במיוחד בשבילי וצירפה אליו כרטיס ברכה. בכרטיס הברכה היא כותבת : " אחרי שפגשתי אותך למדתי שאין דבר שאי אפשר לעשותו ואין דבר שאי אפשר להגשימו. תודה לך". נעלבתי. אני רציתי ללמד אותה כיצד לשפר את העשיה העסקית שלה ומה שהיא מודה לי עליו אינו קשור בהוראת המקצוע אלא בי כאישה טרנסקסואלית.

יש לי תחושה שכל העולם שופט אותי דרך הטרנסקסואליות שלי. אולי, לאחר שלומדים להכיר אותי, רואים בי יותר מזה ונוסף לזה. מעט ידידיי הקרובים אינם רואים בי אישה טרנסקסואלית אלא אדם. גם במקרים אלו ההכרות עוברת, לפחות בתחילתה, דרך הפריזמה הטרנסקסואלית (או כך לפחות נדמה לי . אני לא יודעת לומר מתי והאם אין זה כך). בתחושה שלי, אנשים רוצים להציץ אל חיי ומתעניינים בזהות שלי יותר ממה שאני מרגישה עמו נוח.

אני מתלבטת ביני וביני מה הצעד הבא שלי. לשמור על הפרטיות שלי ולשמור את היותי אישה טרנסקסואלית בסוד. או לקבל את הטרנסקסואליות כמרכיב בי שאין להסתירו ולצאת גם מהארון הזה. אני לא מאוד חוששת מפני הטרנסקסואליות שלי כפי שחששתי ממנה עד לא מזמן. אני לומדת לקבל את עצמי. לשים את הטרנסקסואליות שלי על כרטיס הביקור שלי – לא יודעת. מצד אחד זה חשוב ואמיתי ואולי יכול לשרת אותי להיות פתוחה יותר מול ועם אנשים. מצד שני אני חוששת להפתח ולאבד. אין לי מושג מה אאבד. אני חוששת מהסטיגמה אך נראה שהיא שם בין כה וכה.


אין תגובות:

פרסום תגובה