דרוש/ה מתורגמנ/ית




הם: אז ? את טרנסית (ספק שאלה, ספק ציון עובדה)
אני: מה זה טרנסית ?
הם: את הרי יודעת
אני: לא, אני לא יודעת

--- --- --- ---
אני לא יודעת לדבר בשפה שלהם. השפה שלהם מתארת כביכול משהו מוחשי
מתארת כביכול עולם שאינו טעון הבהרה. עולם יוצר מיצג "מוחשי" של משהו
טרנסית היא עניין של טרנס – מעבר. שפה שבה אני הצד השני של משהו
הצד האחר של משהו. מחוץ לאיזו גדר. גדר של מוסכמה. גדר של הגדרה
גדר שמשרטט האחר שאינו אחר עבורו אני היא האחר

--- --- --- ---
איך אני יכולה לנהל שיחה בעולם לשוני שאינו שלי ?
אני חושבת שאני מבינה מהי טרנסית בשפה שלהם
השפה שלהם אינה השפה שלי, העולם הסינטטי שלי אחר
כל תשובה תהיה תשובה מוזרה

--- --- --- ---
הם: את טרנסית (?)

אני: יש מתורגמן בסביבה ?



הטרנס הנעלם ?





חברה קרובה התקשרה ו"הכריחה" אותי להצטרף אליה לאירוע שתוכנן לכבודה. היה לה חשוב שחברותיה הטובות יהיו לצדה. אני מודה, לא מאוד רציתי לצאת בסוף שבוע קר שכזה.

הבן שלי מאוד ברור ונחוש ביחס לכיוון שלו בחיים. אני אוהבת את זה. בכל הקשור לפעילות חברתית, הוא נוטה  להיעדר. להימנע. בני ואני משוחחים לא פעם אודות מהלך החיים. מחשבים יחד מה יעיל ומתאים ומה פחות, בכל הקשור להתנהלות אישית. בשיחות אלו עולה לא פעם ערך החברות. עד כמה חשובה ההשתתפות והנוכחות באירועים חברתיים וחבריים. נזכרתי בזה והחלטתי לוותר על הנוחיות, לצאת לאירוע ולכבד חברה טובה.

יצאנו. האירוע היה נעים ומהנה (הרגשתי קצת כמו הילדה שלא רצתה להיכנס לאמבטיה ולא הצטערה כשנכנסה). החברה נראתה זוהרת וזורחת, מלאת אור ככלה ביום חופתה (טוב. אני קצת מגזימה).

בסיום האירוע המשכנו לארוחה במסעדה כלשהי. עודנו אוכלים והחלה מתפתחת שיחה. שיחה על הא ודא ושאר ענייני אוויר חם בלילה קר. רגעים ספורים  לפני תום ערב (בו מומש ערך החברות במידה רבה למען בני), מאוד לא טרנסי במהותו יצא שד מבקבוק.

התפתחה שיחה, אגב תשלום עבור הארוחה, שעסקה בדייטים מוזרים. מי נפגש עם שלושה מחזרים בערב אחד, מי נסע עד לשם ומי לא הסכים להתאמץ עד לכאן. כלת הערב, אישה יפה, מלאת רוך ועדינות, קסם וחן, פלטה, כבדרך אגב, בעודה מתארת מוזרות של דייט כלשהו, היא עדיין רואה גבר בכל פעם שהיא מביטה במראה.

God Demit. זה לא נגמר לעולם?

שנים אחרי תהליך המעבר. אחרי ניתוח כזה וטיפול אחר, עם מראה שמזין את אי הרלבנטיות, ולו הקלושה, של תחושותיה  למול המציאות, יושבת לצדי אישה יפה ומבולבלת הרואה גבר במראה.

אפילו אני, מורכבת ורגישה, זו שתשמח לא לקבל את עצמה, כבר לא שם. איני מרוצה מהמראה שלי ואוכל לחפור בזה לא מעט ועם זאת, אפילו אני, לא רואה במראה רוח רפאים של דמות ממוגדרת אחרת.

נרדמתי מהרהרת: עם או בלי ? אופציה ראשונה, עם. גאווה טרנסית ואימוץ טרנסיות כזהות ? אופציה שנייה, בלי. ביטול טרנסיות והשמטתה מהזהות ?

עבורי, מרגיש נכון לבחור באופציה השנייה. מאז ומעולם כמהתי לשכוח את הטעות לתוכה נולדתי ולחיות ללא מחשבה נוספת בנושא לאחר תיקון הטעות.

[באשר לכתיבה תחת זהות טרנסית, קיום הדמות הטרנסית בעולם פנימי המסתיר מהקורא/ת את זהותי, מאפשר לי עיבוד ורכישת בגרות/ בשלות מבלי לוותר על אופציה 2, במידה מסוימת].

מה הקשר בין כל מה שנכתב כאן ובין חלקיו ?

התחושה שגם אחרי ההצלחה, לכאורה, משהו עמוק מהעולם הישן או מעולם התרבות והגדרותיה, לא עוזב אותך. הידע (המקולל ?) של מי או מה היית "אמורה" להיות או ממה את הכי בורחת. ועל רקע זה – האם טרנסיות היא מצב קיומי בלתי פתיר לכל החיים ? ואם כן – למה לא ללכת לאופציה א ?

לא יודעת. מבינה שאופציה א מושכלת יותר ויש בה הבטחה גדולה. עם זאת, אני מושקעת כל כולי באופציה ב.


אז מה זה אומר "להיות טרנסית" ?



שימי לב לפער








בשלבים רחוקים בהם
את כבר לא רואה את
את נוף תחנת היציאה

בשלבים מאוחרים בהם
את כבר אחרי החלטות
והבערת גשרי עבר

את יכולה להתפנות ולעצור
לכבות את מנוע הקטר
לרגע

את יכולה להרשות לעצמך
להכיר את עצמך
יותר


מיני תחושות, הרגשות ומחשבות בלתי מורשות לימי מסע או דרך החלו מרטיטים משהו בי מזה זמן מה. אני לא יודעת לפענח את מקורן או לזקק אותן אל מעבר לכדור הצמר של המכלול הקרוי – מה שקורה בחיי.

נסיעה לחו"ל (אירופה הקלאסית, שבוע, מנוחה ופנאי) העניקה לי, לא בכוונת מכוון, רווח. זמן להרהורים וקריאה ללא מחשבות נלוות של "מה יהיה ?" וחבריהן המטילות צל על בהירות ההתבוננות האפשרית לי בעודי סמוך לביתי.

קראתי את Outliers שכתב Malcolm Gladwell. למדתי אודות גורמים המעורבים בהצלחה. אודות מה משפיע ומעצב בני אדם ואת היכולת להציג ביצועים יוצאי דופן ולהשיג הצלחה. קראתי ונחשפתי למידה בה המורשת ( Legacy ) אליה נולדתי היא שורש עבה ועמוק בעץ הקיום שלי.

קראתי גם כי הצלחה נשענת במידה מועטה יותר על גבו של כשרון ובמידה רבה יותר על השקעה, ליווי, חברות והזדמנויות. נחשפתי אל מחקר של פסיכולוג שבדי בשם Anders Ericsson המתמחה במחקר מומחיות ועיקר ממצאיו מלמד כי נדרשות לא פחות מ 10,000 שעות השקעה כדי להגיע אל רמת ביצוע יוצאת דופן (בנוסף לכל שאר הפרמטרים).


מורשת

לידה היא תחילתה של דרך תרבותית המכילה חליפה משמעותית וקריטית. צבעה שקוף. היא דומה לאוויר – שם אך לא רואים אותה. כאילו איננה. חליפה הנלבשת מגיל שניה ואילך. חליפה המגדירה את דרכו הצפויה של האדם במידה רבה. חליפת שפה / מגדר / תרבות / משפחה / גיאוגרפיה / דמוגרפיה / אתנוגרפיה / מוסר...

עד הגיעה לגיל 12 צוברת זו הלובשת את חליפת האישה 105,120 שעות בהן היא מתמחה במה זה אומר להיות ילדה. עד הגיעה לגיל 18 היא צוברת 10,368 שעות בממוצע בהן היא חווה מה זה להיות נקבה (מחזור / צמיחת חזה). שש השנים האלו מכילות 52,560 שעות נוספות בחוויה של היותה נערה. מי שנולד את קיום של זכר וילד/ נער צובר, בתקופה דומה, 157,680 שעות חיים נעדרי חוויה דומה.

הפער העצום הזה - במקרה שלי  230,000 שעות - יוצר שונות בלתי ניתנת למחיקה ביני ובין כל אישה/ נקבה אחרת על פני כדור הארץ. פער שאינו רק תרבותי אלא גם פיזי.

התעלמות מהפער הזה כרוכה בהחמצה משמעותית של איכות חיים ואושר. אמנם אישה אני. אמנם נקבה אני במידה רבה (לא מוחלטת). אולם המשמעות של כניסה אל העולם למשך מאתיים ושלושים אלף שעות של חליפת זכר / גבר אינה משהו שאפשר או נכון להניח בצד כאילו אינו אומר דבר.


10,000 שעות

לידה אל חליפת זכר / ילד ושימוש מושלם בה במשך שנים רבות יוצרת מומחיות. מומחיות יוצאת דופן שלא ניתן למחוק או לבטל. אולי אפשר לנסות שלא להשתמש בה אולם עצם המחשבה עצמה יוצרת תחושה מוזרה. האדם הופך מומחה בלהיות ילד / נער / בחור / גבר.

נניח שמתקיימת מעט יותר משעת זקפה בממוצע ליום מגיל 11 בגוף של זכר. עד גיל 36 וקצת הניסיון הזקפתי הנצבר מגיע, בערך, לכדי 10,000 שעות זקפה. הניסיון הזה מייצר מומחיות. מייצר יכולת / ניסיון / רמת ביצוע / הכרות פיזית / סכמות.

למחוק לגמרי את המומחיות הזו ? יש שתי שאלות בעניין זה. הראשונה היא – אפשרי ? השנייה היא – מדוע ? המענה לשאלה הראשונה, ומענה זה תקף רק לגבי מאחר והוא נכתב על ידי, הוא – לא. המענה לשאלה השנייה ברור ומובחן יותר בתחילת החיים כאישה והופך הרבה פחות דיכוטומי עם כל יום שעובר.



התבוננות


אני מקבלת את הפער ומסירה מעצמי מאמץ עצום וקשה מאוד של ניסיון לחיות בצל ההתעלמות מקיומו.


הייתי עושה משהו אחרת ? זו שאלה בעייתית במבנה שלה. אני לא יכולה לעשות אחרת קדימה את מה שנעשה בעולם של אחורה. כדי לעשות אחרת הייתי זקוקה לתובנות הללו עוד בטרם נעשה מה שנעשה. אני מניחה שלו הייתי אז מי שאני היום – החלטות אחרות היו מתקבלות. אין זה אומר שאני חיה עם צער הפרידה ממה שנעשה ומכה על חטא. כן זה אומר שאני מבינה היום משהו שלא הבנתי אז.


מה אפשרי עבורי ? לבנות אינטגרציה של מי אני שיש בה הרבה יותר חופש מאחר ואינה מבוססת הסתרה או התכחשות. אינטגרציה שיתרונה המהותי הוא היותה מבפנים החוצה – הדרך היחידה, לפחות עבורי, למצוא נחת ומעט אושר – גם אם אלו תמיד יהיו תלויים בגורמים רבים נוספים – אולם לא כאלה שיש בהם מלכתחילה משקל עודף.

סטרייט הוא .....







אודה ואתוודה, אני מבלה מקצת זמני באתר "הכרויות" כדי לתחזק את האשליה שאיני לאה גולדברג.

במסגרת נוכחותי במרחב ה "הכרויות" אני נתקלת בביטויים רבים של יסודות המרכיבים הבסיסיים של היצריות האנושית הגולמית, זו שאינה רואה באדם דבר מלבד חפץ מרגש שקיומו מהווה כר שימושי לסיפוק עצמה.

על פי רוב אני נוטה להתעלם מהודעות יצריות או שטוחות. מעת לעת מתמזל מזלי ואני פוגשת שיחה אחרת. שיחה הרואה בי אדם. שיחה שעניינה החלפת דעות מעניינת או רצון כנה להכרות ממשית. שיחות מעניינות אני פוגשת מעט מאוד עד בכלל לא.

אמש שוחחתי שיחה אחרת לגמרי. הפונה הגדיר את עצמו כסטרייט מה שהוביל אותי מיד לאתגר את הכותב, כפי מנהגי ורגישותי.

הגדרות הן לא פעם עניין של חולשה ומגננה. התשובות שאני מקבלת הן תמיד משעממות וחסרות מעוף. הפעם הופתעתי.

לשאלתי אודות מהו סטרייט נתקבל המענה הבא:

" איש סטרייט - איש שנמשך לפנומנאליות נשית שאינה בוצ'האיסטית, וראשית-כל בהתגלמות היום-יומית שלה. הוא בי-גינאפיל בפוטנציה, או בי-גינאפיל בפועל. ייתכן שיתנסה ביחסי מין חד-פנומנאליים פעם או פעמיים באופן מודע במהלך חייו, ומתוקף משתנים שונים שיעלו באופן זמני את מדד האנדרו-פיליה שלו."

לתשובה כזו לא ציפיתי.

בחרתי לשאול שאלה נוספת:


" היותי אישה שהוגדרה - על ידך - במודע לטעמי - מאחר וכך מרגיש לך נעים יותר - ולי נעים פחות - כבעלת נשיות אחרת אינה פוסלת את הסטרייטיות שלך ?"


אמנם ידעתי ששאלתי זו בעצם נענתה בתשובתו הקודמת, אך הייתי סקרנית.


התשובה לא אחרה לבוא:


" אני לא מכיר אותך מספיק כדי להבין מדוע את טוענת שאת בעלת נשיות אחרת?. אין לי מושג או אינדיקציה להבין מדוע היא שונה בפועל (אם היא שונה בפועל(.לא, בי-גינאפיל הוא אדם שנמשך לפנומנאליות נשית בין אם הוצגה מ-סיס-ג'נדרית, או בין אם הוצגה מטראנס-מורפולוגית."


שאלתי הבאה היתה מתבקשת מאליה:


" מהי טראנס-מורפולוגית ? ישות נבדלת ומופרדת בזכות עצם היותה ? "

התשובה לא אחרה לבוא:

" לא.
היא "עלמה" (נכון להיום אני לא מכיר תיאור טוב יותר), שמתוקף היותה לכודה בגוף שהכלל מתייג כ"אנדרומורפי", פנתה להליכים לשינוי המורפולוגיה של הגוף.
הקונפיגורציה וודאי נשארת זהה (שפתיים, פטמות, אף, גבות, וכו'), והדבר היחיד שמשתנה הוא המורפולוגיה (הצורה) של הקונפיגורציה
כגון
-קשירת חלבונים
-חלוקת שומן
-צמיחת שיער
-קושי העצמות
-לעתים (!), גובה הקול,
ועוד..
ההגדרה טרנסג'נדריות היא שגויה משום ש"טראנס-ג'נדרים" לא חוצים שום מגדר שהוא. הם פשוט משקפים את הנוירו-אנטומיה שלהם, בין אם "גברית", "נשית", או "קווירית", וכל השינוי מין שלהם הוא טכנית עניין מורפולוגי ותו לא.
מה מושך ומה לא מושך מינית את בני האדם- זה כבר סיפור אחר, וכאן החיצוניות משחקת תפקיד
תאמיני לי..


השיחה נמשכה והאריכה עוד ועוד. פחות משנה מה נאמר שם ומה היא הכילה. מעולם לא פגשתי תשובות שכאלה. התשובות שלו עניינו אותי ועוררו אותי לחשוב. גירוי כזה איני פוגשת מדי יום ובוודאי שלא בנסיבות של אתר "הכרויות".

ניתן להבחין בנקל כי התשובות הגיעו מהפקולטה ללימודי מגדר וכי הן נשמעות במידה רבה כציטוט של איש/אשת אקדמיה. אז מה ?


אחד הפרדוקסים הנראים בלתי פתירים בשיחה מול איש במרחב "הכרויות" הוא :

אם אתה אומר לי מי אני - אני לא רוצה אותך. אם לא תאמר לי מי אני – לא ארצה אותך. מי שיתעלם מהיותי אישה עם ניחוח טרנס משהו יזכה ממני לסיום השיחה מאחר ומשהו במי שאני נעדר וזה קשה לי. מי שלא יתעלם מהיותי אישה עם ניחוח טרנס משהו לרוב יאמר לי מי אני או מה אני או יבלבל לי את המוח עם קלישאות ו/או יהיה ברור שהוא רואה בי מכשיר למימוש תשוקותיו ה"אסורות" איתן לא יבחר להתמודד במערכת יחסים מלאה וגלויה.

פרדוקס שכזה מצוי כמובן במלכודת השכל. הוא נוצר ומתקיים במערכת של מילים, מושגים, נקודות של רגישות ומנגנוני פגיעה והגנה.


בממשות אפשר להתיר את הפרדוקס הזה. אולי לא בקלות אולם עם הרבה התכוונות והכרות הולכת וגדלה עם מה שיש ולא עם מה

שאומרים על מה שיש. כאלה יחסים כבר פגשתי בחיי האישיים.


אמנם, הגם שאני לא פעם נאבקת בזה, הרי שיש אצלי נוכחות לסינדרום לאה גולדברג – האישה בעלת היכולות שחיה בגפה והאהבה אינה מצויה בחייה. אני שבויה בידי התפיסה שיחסים ממשיים ומלאים אינם אפשריים לי ואני ממהרת להוכיח ולממש את התפיסה הזו מוקדם ומהר מדי באופן שמונע ממני – בידיי אני – את האפשרות להנכחת האפשרות האחרת.


יש בי אמונה שמחוץ לישראל קל יהיה לי הרבה יותר לממש אפשרות של אהבה מאחר ובמקומות גדולים הרבה יותר בהם

לאנונימיות משקל משמעותי יותר והצפיפות האנושית של כולם מכירים את כולם בכל מקום שהיא אירוע מקומי ישראלי נעדרת. גם זו אשליה. " לונדון לא מחכה לי ".


כך או אחרת, לראשונה פגשתי הגדרה של מהי סטרייטיות שיש בה רע הכרחי מעצם טיבה כהגדרה וכמבססת עולם מושגים שאיני שותפה לו אולם יש בה גם מידה רחבה של חופש ואפשרות מתקדמת לעולם מושגים בו היותי טרנס משהו אינו מהווה איום או פגיעה בהגדרה העצמית ובתחושת הנוחות של מי שעשוי לאהוב אותי ולרצות לקיים עמי מערכת יחסים שלמה ופתוחה.

התיאור של מהי אישה טרנסקסואלית באמצעות מושג המורפו טראנס גם היא בעייתית מבחינות רבות אולם יש בה הכרה בהיותי כפי שאני מבלי לפגום או לגרוע בנשיות שלי כפי שנתפסת על ידי וגם בזה אני רואה פריצת דרך שגם אם אינה כולה נוחה לי או לרוחי הרי שהיא טובה מכל אלו אותן פגשתי עד היום.

ובחרת בחיים







מכרים יש הרבה. בפייסבוק האישי, זה ששמור ליודעי ח"ן, בחרתי להקפיד על רשימת חברים ממודרת ומחולקת להפליא. אין אדם ברשימת המאה ומשהו של חבריי שם שאיני מכירה בעולם המוחשי, בעולם הממשי.

חברים טובים וקרובים יש מעט. האנשים אצלם אסכים להתארח ולישון או לארח בביתי ללילה הם מתי מעט. אלינה היא אחת מהם. את אלינה הכרתי לפני מספר שנים והקליק היה מיידי. אמנם ביני ובינה יש לא מעט הבדלים אולם אף לא אחד מהם פגם או הפריע לאהבה הגדולה וההדדית שאנו רוחשות זו לזו.

מעולם לא חישבתי זאת כך ועם זאת איני זוכרת מתי רשימת חבריי הקרובים והטובים, להם מושט לבי בכל עת וללא מגבלה שהיא, עלתה על מניין אצבעותיה של יד אחת. אלינה כבשה בקלילות הכה טבעית לה מקום בלבי ובחיי.

יצאנו לבלות יחד. בילינו יחד באירועים משפחתיים אישיים. סעדתי בלילות שישי בשולחן השבת שלה. בעת בה הגיע הצאצא לגיל הנכון היתה היא זו שאיפרה אותי לאירוע ואף היתה זו שצילמה אותו בכישרון ובחן רב. שיתפתי אותה במסע שלי והייתי לה כספר פתוח. אלינה פתחה את ליבה בפני ובשנים האחרונות אני עדה מקרוב למסע המורכב אותו היא עוברת.

כמוני, גם אלינה היא אישה של ממש המתמודדת תדיר עם בגידתו של גוף שאינו הולם את מי ומה שהיא. אלינה אמיצה ממני לאין שיעור. הבחירה בחיי היושר הפנימי הופיעה בחייה מוקדם וגבתה את מחירה. כשיצאתי אני למסע הייתי מבוגרת משמעותית מאלינה ומאחורי היו שנים של הדחקה והסתרה אשר גבו ממני את המחיר שלי ואיתם היו הישגים רבים ויכולות שהעניקו לי לשארית חיי את שהעניקו.

אלינה יפה ממני. מוכשרת ממני. נבונה ממני. מוח יהלום לה. היא מוקפת חברים וחברות שאוהבים אותה אהבה גדולה. לאלינה משפחה שאוהבת אותה ללא תנאי ותומכת בה. במקום העבודה הנוכחי והקודם זכתה להערכה ובטחון. לכאורה, חייה של אלינה נהדרים. מבחוץ, כך נראה, חייה שלמים ויש בהם כל שדרוש לחיים ראויים ומוצלחים.

בדומה ללא מעט נשים טרנסקסואליות (ואולי לא רק), מתחת למעטפת הנהדרת והשלמה מסתתר לו עולם פנימי מורכב ולא פשוט. אצל אלינה, הערכה עצמית וקבלה נעדרות. מעת לעת הבחנתי כי אלינה שוקעת בתהומות (אותם היא ניסתה להסתיר – כמו תמיד וכמו אצלי לפחות – לא בהצלחה גדולה). איכשהו תמיד קיוויתי והאמנתי שאלו גלים חולפים וטבעי שיופיעו מעת לעת אצל אישה טרנסקסואלית. לא ייחסתי להם חשיבות מכרעת. לא ראיתי סיבה אמיתית לדאגה.

זכורה לי התקופה בחיי בה מאסתי בקיום. היו אלו ימים קשים בהם הכל נראה היה בלתי אפשרי. נדמה היה שלמסעי לא צפוי סיום מוצלח. ביקשתי את עצמי להיאבד. היתה תקופה של שינה מועטה מלווה בהתעוררות מתמדת שטופת זיעה קרה ותחושת אימה. תקופה של התקפי חרדה בלתי פוסקים ובלתי נשלטים. בדרך לא דרך המשכתי במסע וזכור לי רגע קשה שאיני בשלה בעת זו לפרטו בה עמדתי מול בחירה משמעותית ודרמטית. היה עלי לבחור האם דיני לחיים או לאובדן. עצם כתיבת שורות אלו מעידה מה היתה בחירתי. משבחרתי בחיים לא שבתי עוד לאחור ומזה מספר שנים שהבקשה להיאבד אינה נוכחת בחיי. אני מעזה להמר כי מחשבה זו לא תשוב וכי הפור לחיים נפל אצלי לבלתי הישנות.

לא פעם נדמה לנו כי אחרים יעברו את שיעברו בדומה לנו. מתוך כך לא חשבתי לרגע כי אשר אירע לפני זמן מה עשוי או יכול לקרות. אלינה החלה שוקעת אל עולם של רצון להיאבד.

משפחתה של אלינה שתפה אותי במתרחש. סירבתי להאמין כי אלינה תבחר בדרך המובילה להיאבד. כל העת האמנתי ששאיפתה להיאבד היא מחשבה חולפת וכי יצר הקיום יביס בסופו של דבר מחשבות אלו.

טעיתי.

לפני כך וכך זמן לא רב התקשרה אלי משפחתה של אלינה ושיתפה אותי בדאגה עצומה אודותיה. ידיה החלו מספרים את סיפורם של צמידי דם בפרקי ידיה. גם אל מראה אלו סירבתי להכיר באפשרות שאלינה עשויה להרחיק לכת בעקבות המחשבות להיאבד. בחרתי לראות צמידי דם אלו כשטחיים ומבטאים אמירה שרע לה אך לא יותר מכך. משנראה היה כי אלינה חושבת ברצינות לממש את מחשבותיה להיאבד התחלנו, חבריה, משפחתה ושפחתכם הנאמנה ללוות את אלינה 24 שעות ביממה.

באחד מימות השבוע ההוא, בשעת בין ערביים נעימה יצאנו לשתות קפה, אלינה ואני. לכאורה הכל היה בסדר. ראיתי בעיניה, שוב, את אותה התהום ונעצבתי אל לבי. ידעתי שהיא עוברת אירוע נפשי קשה אולם לא היה הרבה שיכולתי לעשות. את המשכו של הערב לא יכולתי לדמיין בכל דרך שהיא. מבלי להרבות בפרטים מפאת שמירת פרטיותה של אלינה ושמירה על כבודה אני רק יכולה לומר שבאותו הערב ניסתה אלינה להיאבד.

חברה טובה ויקרה שלי, לה שמורה פיסה מלבי, ניסתה להיאבד. לעולם לא אשכח את יללות הסירנה של האמבולנס בדרכו אל בית החולים להציל את חייה של אלינה שלי. הרגעים ליד מיטתה של אלינה היו מהקשים בחיי. האימה שנשקפה מפניה. חוסר האונים. הכעס על מה שלא יכולתי לכנות בשם. ההכרה כי הבקשה להיאבד אינה משחק פסיכולוגי או מיצג שווא אלא תמונה ממשית המצויה מולי כל אלו הכו בי כברק.

נורא היה לשמוע את מילותיה של אלינה כשהיא מוטלת על מיטת חדר מיון וממלמלת "נכשלתי" וכולה צער על כך כי הקיום טרם בא לקיצו.


המשך יבוא ....

זכרון ושכחה







יום הזיכרון לטרנסגנדרס הלך והתקרב.


תחושה פנימית אמרה לי :
"תתרחקי. זה כבר לא שלך. מה לך ולזה ?"

שבע שנים לאחר היציאה ההיא לדרך זו תקופה לא ארוכה מדי ומצד שני גם לא מאוד קצרה. השנה הראשונה היתה שנה של הלם בעיקר, השנה השנייה היתה שנת המהלומה ומכאוביה, השנה השלישית היתה שנה של ניסיון ( עקר ברובו ) לחזור לתלם, השנה הרביעית היתה שנה של מאבק קשה לחיות "נורמאלי" מחדש בעולם לא נורמאלי של בלתי מוכר, השנה החמישית היתה שנה של רפואה מתקדמת והסתגלות, השנה השישית היתה שנה של המשך הסתגלות ורגיעה אל ארון נעים של don’t ask don’t tell. שנת 2010 היא שנה של מעין "אחרי".

המסע כאילו הסתיים ויש חיים חדשים "שם". אז מדוע זה בשבילי ? מדוע זה אמור לעניין אותי ?

אני כבר לא שייכת לעולם הטרנסיות אלא לעולם ה"רגיל". נכון ? אז זהו שלא. ממש לא.

בשנת 2007 העברתי, מטעם האגודה, סדרה ארוכה של הרצאות ברשות שדות התעופה וכל צוות הבידוק היה מעודכן ומתודרך בכל הנוגע לכבוד האדם ורגישות מגדרית. היה זה מסע מופלא של לגעת בא/נשים שהקשיבו והפנימו וגם התרגשו והודו. והנה לפני ימים מספר נוכחנו שוב לדעת שהכל תלוי על חוט דק מאוד. שצוות של מאות א/נשים אותם הדרכתי התחלף ברובו ושטרנסיות היא עדיין שונות משמעותית ועילה להטרדה.

בשנת 2006 פעלנו, האגודה והצוות המשפטי שלה, להשיג תוצאה משפטית נהדרת ביחס לזכויות בתחום העבודה עבור אישה טרנסקסואלית. זכינו להישג משמעותי ועדיין, הגם שפרסמנו זאת בכל העיתונים דאז, רבות ורבים ממשיכים להיפגע מיחס מזלזל ופוגעני במקום עבודתם – מה שעדיין מרתיע רבות ורבים מכניסה לשוק העבודה ובכך מחליש את הא/נשים הטרנסים.

בשנת 2005 פעלנו, האגודה וחברות הוועד הטרנסיות, מול משרד הפנים והצלחנו לקבל משר הפנים דאז, מר אברהם פורז, מכתב/תקנה המאשרת שינוי שם ללא צורך במתן סיבה לכל אדם טרנסג'נדרי. בשנת 2010 נוכחנו בתוכנית טלביזיה (אורלי וגיא – ערוץ 10) לדעת ולראות שמשרד הפנים, עדיין, באמצעות פקידים ופקידות אטומים ובורים, מטריד ומציק לא/נשים טרנסג’נדרים.

בשנת 2004 חברת ועד האגודה, אישה טרנסקסואלית, יזמה פעילות מקרבת לנשים טרנסיות העוסקות בזנות וקירבה אותן אל האגודה לפעילויות שונות ובכללם פעילויות חברתיות. בכל שבוע התקיימו סיורים בשטח (מוקדי זנות) שכללו חלוקת כוס תה חם, חיבוק, יחס אוהד ומחבק ושיחות נפש. פעילות זו אינה עוד. במקודמה ישנה התרחקות והתבדלות ההולכים וגוברים. בשנים אלו פעלה יעל דיין כחברת כנסת והאגודה שהוזמנה לדיונים בוועדה למעמד האישה, הקפידה תמיד לשלב בצוות שנסע לירושלים א/נשים טרנסג’נדרים. הקול הטרנסג'נדרי נשמע כשווה וזאת בתמיכת ומטעם האגודה. במשך השנים האחרונות התקיימו ביקורים רבים בבית האגודה ברחוב נחמני. ביקורים של קבוצות מחו"ל וקבוצות מקומיות להכרות ולשיחות. תמיד היתה נציגה טרנסג’נדרית (תמיד גם הוזמן נציג טרנסג'נדר ולצערי מעולם לא בחר גבר טרנס כלשהו להיענות להזמנה זו) שהוזמנה להיות שם ולומר דברים בשם האגודה – עשיתי זאת בעצמי לא פעם.

בשנת 2010 תוכננה נסיעה מטעם האגודה לביקור בקהילות יהודיות בארה"ב. האגודה הזמינה אותי לנסוע מטעמה ולייצג אותה במסע. לבסוף, בחרו המארחים להזמין מועמד אחר על פני ( הוגשה להם רשימה של מועמדים ) – כמה חברות וחברי קהילה יודעים שהאגודה הזמינה אישה טרנסקסואלית לייצג אותה ?

כאב לי אז וכואב לי היום לשמוע לא פעם עד כמה האגודה היא "לא כך" ו-"חסר בה אחרת" ו"היא אינה פועלת די". אני נזכרת כי לאחר רציחתה המזעזעת של ירדנה מארש לפני כמה שנים – יצאה משלחת מהאגודה שכללה את יו"ר האגודה מייק המל ושתי חברות הועד הטרנסיות לעלות לקבר ולכבד את זכרה. אף ארגון אחר לא טרח לעשות זאת. כשחיים יבין כינה אותה במבט קוקסינלית – רבים שלחו מכתבי תלונה לערוץ – האגודה עשתה זאת גם אז ועושה זאת שנים שלא על מנת להיראות פעילה אלא מתוך שליחות אמיתית ואחריות כוללת לכל צבעי דגל הגאווה.

מזה חמש שנים שלפני כל בחירות לוועד האגודה אני מקבלת טלפונים רבים ומבקשים ממני לסייע לאתר מועמדות ומועמדים לוועד . מזה חמש שנים שפניתי ללא מעט א/נשים שהשיבו תמיד בשלילה. שמעתי לפני כמה ימים נאום מרהיב ויוצא מן הכלל של פעיל טרנסג'נדר שאמר, בין השאר, "שום שינוי לא יוכל להתקיים אם נבחר להמשיך לשבת בבית". כמה שזה נכון. מרבית הביקורת מול ואל האגודה נובעת מידע "יד שלישית" או רביעית ולא ממקור ראשון או הכרה מדויקת של פני הדברים או האפשרויות. לרוב גם ללא פניה ישירה אל המתנדבים כדי לקבל תשובות ולנהל דיאלוג.

נחזור אלי ... אז למה – למה כל זה נוגע לחיים שלי היום ?

גדלתי שנים רבות עם המחשבה שאחרי "סיום המעבר" מנהלים חיים רגילים לחלוטין בתוך הקהילה הנורמטיבית בשקט ובשלווה כאילו מעולם לא אירע דבר. זה לא עובד ככה. בכל העולם מתגבשת והולכת תופעה לפיה אדם אינו מתנתק ובורח מההיסטוריה שלו אל עולם וחיים בהם ההיסטוריה הזו כביכול מעולם לא אירעה. לא ניתן להתעלם מפרק כה משמעותי ומעצב בחיים והמעט שניתן לעשות הוא לתרום משהו ולהשאיר משהו – ולו צנוע – כדי להקל עבור הבאים בדרך בה הלכת – עבור עתיד שבו טרנסיות תהא שונה כפי שמתולתלת שונה מזו ששערה חלק – לא יותר.

אני חשה חובה למצוא דרך – גם אם צנועה – כזו שתהיה מאוד נוחה לי ומתאימה לדרכי – ליצור עולם שבו לא נצטרך לבקש לחזור לרשות שדות התעופה שוב ושוב כי יש לטפל במה שנתפס שונה (והאגודה עושה זאת טוב מאוד) וזאת עד ליום (והוא אינו כאן) שלא אהיה שונה, גם אם לא אסתיר את ההיסטוריה שלי, ביום שאוכל לחייך ולא להידרש להאיר ולהזכיר לעצמי כל שנה עד כמה יום הזיכרון הזה רלבנטי ואקטואלי גם עבורי, ביום הזה אדע שחלקי תם. עד אז – ברצותי או שלא – בפועלי או שלא – זה חלק מהחיים האישיים שלי.

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בקריאה צנועה משלי אל כל חברות וחבריי הקהילה שלי – האגודה היא לא האויב שלנו אלא פלטפורמה מצוינת להבטיח שקולנו יישמע וכראוי. זאת במיוחד במציאות בה ארגונים כה רבים "מייצגים" אותנו באופן כה טרנסופובי ומתנשא ושאינו מודע לעצמו (לדוגמא: הסקר הרפואי הגדול....). האגודה תמיד היתה ותמיד תהיה בית שמקבל אותנו כפי שאנחנו ובוחר לייצג אותנו ללא תנאי וללא קשר למידת תודתנו או הכרתנו . זו פלטפורמה אוהדת שפתוחה בכל רגע לכל אדם לתרום וליצור את השינוי. פלטפורמה היא במה – בואו נופיע. בואו נייצר את השינוי מתוכנו ובעצמנו תוך שאנו עושים שימוש גם בבמה הזו שכה רוצה להיות שם איתנו – תמיד !

יש לי גם מסר משלי אל כל שאר צבעי הקהילה ובמיוחד לאלו הפעילות והפעילים – זה נכון שעלינו ליצור מנהיגות והובלה משל עצמנו ולהשתתף בהובלת השינוי לקראת היותנו בלתי שונים ובלתי מופלים משאר בנות ובני האדם – עם זאת – אינכם פתורים !
בהיותכם חזקים/מגובשים/יכולים יותר – אינכם פתורים מלייצג את כולן/ם.

מנהיגים אינם בוחרים את המונהגים – אלא להיפך. היותכם ראשי ארגונים ופעילים מבחירה מחייבת אתכם ללכת אל מעבר לתכנים של "כותבי טוקבקים" – ללכת אל מקום אליו לא היינו מגיעים בלעדיכם.

עליכם ליצור מציאות ולא להצטדק או להלין אודותיה - מכן/ם אני מצפה לחדש, לנועז, למקורי כמו גם לישר, להגון ולמקיף – אתן/ם הצעד הבא - אינכן/ם ההסבר הנבון לצעד של אתמול – אנא נהגו כך.


נטאשה