כוחה של מילה







אני יושבת לכתוב לאחר שילדיי נרדמו במיטתי. אני תמיד מוצאת עצמי בוכה לידם כאשר הם ישנים במיטתי. הם כל כך אוהבים אותי. כל כך לא יודעים מה חושבים עלי מבוגרים אחרים המניחים שפגעתי בהם ללא תקנה. כל כך בוטחים בי. מאמינים בי. מקבלים אותי ללא כל תנאי ורואים בי אדם ראוי – יותר מכפי שאני רואה.

מבחינתם אני עולם ומלואו של בטחון ומשענת בלתי מעורערת עבורם. הם חשים כל כך בטוח במחיצתי וכאשר אני צופה שוב ושוב בגופם ההולך וגדל וחשה את הלמות ליבם הצעיר תאב החיים – אני חשה כאב פנימי עצום ובלתי מוסבר שמביא אותי לידי בכי.

את הטור הזה כתבתי מספר פעמים וגנזתי. כתבתי על דכאון. כתבתי על חיים כאישה טרנסקסואלית שלא עוברת. כתבתי שירה. אני חשה שאיני יכולה להם – למילים.

המילים הם כוח אימתני. למילים עוצמה הרסנית בלתי נתפסת כמעט. אני חשה שאני במלכוד. מילים הן כל מה שיש לי והן אינן כלי מדויק להעביר את החוויות שלי. הדיוק כה חשוב עבורי עד כי אני חשה חוסר בטחון להשתמש במילים כדי לומר משהו.

באתר ההכרויות ובכל שיחה שלי עם גברים אני שואלת את אותה השאלה. "מהו גבר ?" לא קיבלתי אף תשובה ברורה. "מהי אישה ?" גם זו שאלה שאני לא יודעת לענות עליה במילים. ההנאה המינית שלי אפשרית לי רק כאשר המילים נעדרות ממנה. אני לא נדרכת מהמילה. אני נדרכת מהשקט והעומק של התחושה. מהדיוק. ממה שיש.

בעת האחרונה אני עולם של סערות. עולמות שלמים של תהיות ותעיות. אני מרגישה שבכל פעם, בטיפול ובשיחות החבריות, אני לא מצליחה להתקרב בתיאור המילולי שלי למה שמתחולל אצלי בפנים. רק השקט שאחרי המילים מלמד אותי. מכיל אותי.

מבט ישיר של בתי מעיניה לעיני מכיל את כל מה שמילים לעולם לא תוכלנה לספר. המבט שלי לעולם לא מצליח להגיע. אני נזכרת ביהודה עמיחי – אלוהים כבר לא מרחם על המבוגרים.

אני רוצה לשתף שאצלי החוויה המגדרית מורכבת ולא פשוטה. היא עמוקה ולא פתורה. היא חידה ללא פתרון. כאשר אני שותקת ומביטה בעצמי ללא מילים – בחוץ ובפנים – אני חשה את עצמי. אני יכולה לבחון את עצמי מול עומק פנימי בלתי מומשג. איך לתאר במילים תכולה שאינה כלולה במושגים שאני מכירה ? מדוע בכלל לשקול לתאר במילים ?

כאשר אני שואלת חברים וחברות מהו שולחן – התשובה שמתקבלת בסופו של דבר היא ששולחן אינו חפץ מסוים אלא שימוש. השימוש מגדיר תחת הסכמה שבשפה את תוכן המושג. מושגים הם סמלים מכלילים. יש בהם תמיד יותר מהאישי – אחרת השפה לא היתה אפשרית.

כל מה שאני רוצה להביע הוא אישי ולכל מושג משמעות מאוד אישית. המימד האישי השלם וההוליסטי של העומד מאחורי כל מילה שאני כותבת אינו נגיש לעולם "שם בחוץ". אף לא באמצעות השימוש שאני עושה בסמלים מכלילים.

המבט של ילדיי אינו זקוק למילים. מי שאני אינו יכול להכלל במילים. תחושה אינה מילה. הצבעה אל כיוון אינו מה שיש שם. המילים בוגדות בי ואין לי זולתן דרך. טור אינו מבט. טור אינו דמעה. טור אינו תחושה. טור הוא אוסף מילים ומושגים שאומרים הרבה אבל אינו אומר דבר מדויק ולכן בוגד בי. בוגד במה שהייתי רוצה להראות.

זהות היא אוסף של הכללות במעגלים. מעולם לא חשתי שלמה באף מעגל. תיאור של כל המעגלים בהם חלק ממני נוטל פיסה אינו אלא התקרבות ללא אפשרות לנגיעה אל מה שמעבר לאותם מעגלים ומה שהם מייצגים. אני לא חשה שייכות לאף קהילה בה אני "חברה מן המניין".

איני שייכת לאף מעגל שאני נוגעת בו.
אני הרבה דברים אך לא אף אחד מהם.
אני יצור אנושי מורכב וסבוך ולו אינספור פנים
פנים רבות לי – אלו רק פרגמנטים
שבר מהמכלול. פיסה, לא יותר.

אילו ידעתי להעביר תמונה במילים
הייתי עושה זאת.
כוחי אינו הולם למשימה הזו.

אלף טורים יהיו רק אלף חלונות.
אלף מילים יהיו רק אלף מילים.




אין תגובות:

פרסום תגובה