יש לי חבר







זהות מגדרית ונטיה מינית הן שתי אופרות נפרדות. המחשבה שמיניות האדם היא מונוליטית היא נוראית. התפיסה הזו שגויה ביסודה ומהווה רדוקציה של חירות האדם להגדיר את עצמו וליצור את עצמו ולחיות על פי תחושתו הפנימית העמוקה. המשטור כה עז עד כי בעת בה יצאתי אני מהארון מיהרתי להכריז שאני לסבית וכי אהבת נשים, היא היא אהבתי.


לצאת מכמה וכמה ארונות בעת אחת היתה מעל לכוחותיי. מאז ומעולם ידעתי כי משיכתי המינית היא ברורה וחדה – גברים. יחד עם זאת, מאחר והייתי כה אחוזת אימה מפני המפגש שלי עם עצמי, לא עמד לי העוז ולא עמדה לי הגבורה ללכת בצעד אחד את כל הדרך.


בשנה וחצי הראשונות של החיים מחוץ לארון ביקשתי לעצמי מערכת יחסים. להיות נאהבת. בתקופה כה שבירה הייתי זקוקה להיות נאהבת ולזכות בקבלה, חום וחמלה שיסייעו לעבור את הגיהנום שבין מי שהייתי פעם ובין מי שעתידה הייתי להיות [במידה רבה – מי שאני היום].


לאחר תקופת התנזרות משמעותית שנתמכה באובדן החוויה המינית [נטילת ההורמונים מלווה בתופעת לוואי של הכחדת הליבידו הזכרי ואובדן היצר המיני] חשתי מעט בטחון ואומץ לצאת החוצה ולחפש לעצמי זוגיות. אהבה. חום. חמלה. קבלה. חיבוק. פתחתי כרטיס באתר שידייט ואפילו רכשתי מנוי.


להפתעתי העצומה, נוכח החשש שאיני "אישה מספיק" קיבלתי פניות ואף יצאתי לדייטים. חששתי עמוקות בלבי שכשלון בדייט יהיה מכת מוות – לא להיותי רצויה – אלא לקבלתי כאישה שאני. מה רבה היתה הפתעתי כאשר היא בחרה להפגש איתי שוב ואף התאהבה בי. היה לי נעים לדעת שאני מקבלת אישור מוחלט לנשיות שלי ואישה לסבית שמחפשת לעצמה בת זוג - מתאהבת בי כי מבחינתה אני אישה.


מה רבה היתה אכזבתי לגלות שאיני מסוגלת להשיב חזרה באותו המטבע. נחשפתי בעוצמה [רגשית] לזה שאיני אוהבת נשים. חברות – כן. ידידות – כן. שותפות – כן. מאהבות – לא. אהבה – לא. קיבלתי את מה שחיפשתי ובעוצמה שלה לא העזתי אף לצפות. הידיעה הפנימית העמוקה שאני נמשכת לגברים ומעוניינת לפגוש במיטה [ובחיים ?] רק אותם הפכה ממושא אוננות ופנטזיה לעובדה ברורה מובחנת ובהירה לאור יום.


עכשיו הייתי בבעיה. מחד – גברים הם מה שמרכיב את המשיכה והעניין שלי. מאידך – פחדתי מהם פחד מוות. פחד מניצול. פחד מאי ידיעה מה עושים ומתי ואיך. כמו בתולה בת עשרה שבטחונה ונסיונה אפסיים. היא יודעת שהיא רוצה אך לא יודעת מה לעשות עם זה ואיך ומתי ועם מי ולמה וכמה ואיפה ....


הרגשתי כעומדת מול קיר בלתי עביר שעלי למצוא דרך כיצד לעבור אותו/דרכו . מעולם לא ביליתי עם גבר ומעולם לא למדתי/פיתחתי דיון ומחשבה עם עצמי מה קורה מול גבר. התלוננתי ארוכות בפני הפסיכולוג שלי שאני תקועה בין העולמות [לעיתים אני מלאת פליאה על היכולת שלו להכיל אותי בלתי נסבלת ומייללת ללא גבול ושקועה בעצמי עד צואר]. רוצה רק גבר. מפחדת פחד אימתני מפני האפשרות של יחסים עם גבר אמיתי בעולם האמיתי כאישה לכל דבר. ניסיתי להבין ולחקור ולבדוק ולבחון את הבעיה מכל כיוון אפשרי. מוצא – לא ראיתי.


כהרגלו בקודש – המליץ לי המטפל שלי להשתמש בסבלנות. איך אני שונאת לפגוש אותה ולדעת שאני לא רוצה בה אך היא נכונה וראויה לי – הסבלנות. חודש רדף חודש ואני בשלי – כביש ללא מוצא [לכאורה]. המסע התקדם ואיתו הקבלה העצמית שלי. הבטחון שלי בנשיות שלי הלכה וגברה והידיעה הפנימית העמוקה מי אני ומה אני התעצמה. במהלך הדרך ביליתי שעות רבות בצ'ט ובאתרי הכרויות – גורמת סבל עז לכל גבר שפנה אלי. לא היה בי העוז להפגש גם אם אלו שהשקיעו בשיחה איתי שעות ארוכות וימים ושבועות. האימה והפחד הביסו את ההזדמנות.


במקביל לתהליך הסיזיפי והמייאש הזה הזדחלה לה לאט לאט, בהיחבא, התפתחות. התקדמות. שחרור. השעות שביליתי בשיחות מול גברים היו לעיתים כמו משחק של סולמות וחבלים. איש רגיש ומתחשב היה סולם. אידיוט שחשב שהפנטזיה שלו לזיין קוקסינלית היא מה שאני מחפשת בחיים [אלו היו הרוב] היה חבל. למדתי אט אט שיש גברים מקסימים. רגישים. מתחשבים. מושכים. הצלחתי לזהות רגשית שלפחד שלי אין קשר לגברים בעולם האמיתי אלא לחרדות אימה וסיוטים שלי עם עצמי עקב הכחשה עצמית ארוכת שנים. הרגשתי שאט אט – לעיתים בקצב שצב היה מגדיר כאיטי – אני נפתחת. משתחררת. נושמת. מוצאת שפה משותפת עם גברים. לומדת לרצות בזה, לקבל את זה, למצוא בשיחות הללו חן רב ולהרגיש בטוחה בעצמי.


נגזר עלי לדלג לא מעט על כברת דרך שעברתי מפאת מגבלות הטור. התחלתי לצאת לפגישות עם גברים וגיליתי שאני חשה נוח, שמחה, מחוזרת ונהנית מזה. גבר סטרייט העניק לי קבלה מהסוג שהכי הייתי זקוקה לו. מצאתי שלתפוס אותי כאישה וכנקבה לכל דבר מאת מושא המשיכה שלי מעניק לי את השלווה והאושר להם המתנתי כל חיי.


היום יש לי חבר. גבר מן השורה. איש מקסים ורגיש שאוהב אותי. מי שמבלה איתי במיטה שעות ארוכות של חיבוקים אוהבים ושיחות נפש על החיים. מצאתי שלהעניק לבן זוגי ממלא אותי בסיפוק שלא חשתי מימי חיי. אני לא מקדשת את האפשרות הזו כ"אחת" הנכונה או הראויה או הכדאית ואין במילותיי משום המלצה לאישה אחרת – טרנסקסואלית או לא.


מבחינתי, להגיע למקום שבו לראשונה בחיי הסיפוק הוא עמוק ויסודי ומגיע עד עומקי נשמתי ותחושת החיים שלי – מציף אותי ואני זוכה לסוג היחיד של הקבלה שנשמתי זקוקה לו. נשמתי ולא תדמיתי. רוחי ולא הדמות שגילמתי או החיפוש אחר מה שנוח.


שוב, המסע המופלא הזה של ההכרות המחודשת עם עצמי, מביא אותי למצוא דלת היכן שקודם היה קיר. למצוא את האפשרי במקומות שעל דלתם היתה מדבקה – בלתי אפשרי. האושר המציף של היותי אישה שאוהבת את עצמה – מתקבלת ככזו – וזוכה לאהבה שנפשה יצאה אליה כל החיים – מתובל בסיפוק העצום שלא ויתרתי לעצמי גם בימים שהיה ברור שאין [לכאורה] שום סיכוי להגיע ל – "שם".


אני לא יודעת לומר מה ילד יום ומה יעלה בגורלה של מערכת היחסים המספקת והמרגשת עם אהובי. אולי, כמו שקורה לעיתים, היא תסתיים לה ואולי [כמו שהייתי רוצה] היא תמשך לתמיד. כך או כך – מה שהלב יוצא אליו ומה שנפשי מבקשת – גם אם נדמה שהוא לא אפשרי – לא לותר לעצמי ולעבוד יום יום חודשים – משנה את התמונה ומה שפעם – לפני שלוש שנים וקצת - היה בחזקת לא אפשרי מדעית, שוב הופך למציאות מבורכת ונעימה של תחושה – אני חיה !


אפשר או אי אפשר ? כמו ניאו [ההוא מהמטריקס, קיאנו המדהים] – אני משאירה את התשובה לכל אחת ואחד.

אין תגובות:

פרסום תגובה