המופע של טרומן







לפני היציאה מהארון היה לי ברור מדעית שלעולם לא אוכל לעבור. לעולם לא אוכל להיראות אישה. היציאה מהארון לא נשענה על בטחון או ידיעה ש – "יהיה בסדר". היציאה מהארון היתה סוג של "מפץ גדול". התחלה בלתי מוסברת של מסע לא ידוע של התרחבות שההסבר לה לעולם לא יהיה ברור עד הסוף – לפחות לא מבחינה שכלית. היציאה מהארון היתה מעשה של יאוש. מעשה שביטא חוסר יכולת להמשיך רגע אחד נוסף לחיות בכלא מעיק ללא יכולת נשימה. הרגע הזה לא ביטא אמונה בתוצאות המעשה ו/או מודעות להשלכות שלו.


את יוצאת מהארון ולמחרת את נראית כמו אתמול. ביום הראשון שאת לוקחת הורמונים השינה קשה עליך – יש התרגשות באויר. מה יקרה לי ? מתי ? איך ? אני בטוחה בעצמי ? [כן !!!]


בשנה הראשונה לחיים אחרי הבחירה לצאת מהארון את עדיין חיה כלפי העולם "שם בחוץ" כגבר. החיים של פעם נמשכים לעת עתה. השיער מתחיל להתארך [לאט], את מעצבת גבות, משאירה עצמך חלקה. משתפת חברות, מבחינה בניצנים של חזה חדש ההולך ומתפתח. עם כל ה – כלפי חוץ את עדיין הוא ולא היא.


מוזר – בשלב הזה את עדיין לא מוטרדת מכך שאת לא נראית כמו היא אלא כמו הוא. יש בטחון במסיכה ורגע האמת של היציאה הפומבית מהארון מול כל העולם אינו מיידי.


שנה ושלושה חודשים לאחר יום מהמפץ הגדול – שוב איני יכולה יותר. אני יוצאת מהארון פומבית. שוב – לא חושבת על המשמעויות וההשלכות. פועלת על פי דחף פנימי עצום. לא יכולה לחכות יום אחד נוסף.


בעד ונגד כדאי ולא כדאי למה וכמה – אין !


תמיד שואלים אותי ידידים ושואלות אותי ידידות אם לא חשבתי וחישבתי מראש את המשמעויות והמחירים. והתשובה שלי היא – לא. לא במובן המקובל של השאלה. ברור שיהיו השלכות. ברור שיהיו מחירים. אני מניחה שהצעד הוא תוצר של התבשלות רגשית. לא אוכל לכפות על העולם לקבל אותי. לא אוכל למנוע מצבים לא רצויים עקב הצעד הזה. הצעד הזה לא יוכל לעבור ללא השלכות – רק שעליו להתקיים. יש לצעוד אותו.


יצאתי מהארון פומבית. או אז התחלתי לשחק בייסבול. במשחק הבייסבול צוברים נקודות בהתאם למספר ההקפות של מסלול שלם במלואו מבלי להפסל כאשר יש 3 תחנות בטוחות בדרך וניתן לחלק את ההקפה השלמה לארבעה חלקים תוך שימוש בתחנות אלו.


יציאה מהבית וחזרה אליו ללא עלבון או התרסקות כשאני עוברת בתחנות קבועות וידועות מראש בהן חשתי מוגנת העניקה נקודה. כל סיטואציה בה נעתי לעבר התרחשות שאינה בתחנה וכתוצאה מכך חשתי מתח עצום ו/או עלבון ניקתה את כל הנקודות לאפס ומטה (להתחיל ממינוס = חרדות וסיוטים).


הבגרות, הבשלות וההסתגלות מחייבות למידה והתנסות כמו גם זמן. הפעמים בהן יצאתי למקומות לא מוגנים וחטפתי מהלומות רגשיות קשות הביאו אותי לא פעם לעוצמות יאוש ושבועות ארוכים של הסתגרות מוחלטת בבית ללא אומץ ו/או מוטיבציה לצאת החוצה שוב.


לא היו אלו הערות מעליבות אלא המבטים החוקרים והבוחנים. תחושה לא נעימה ומשפילה של כאילו הייתי חיה בכלוב בגן החיות. לא חיה כמו אריה שמעריצים גם כשהיא בשבי. אלא מעין עוף מוזר שלא ברור מהו.


כל מבט ייצג תרבות וציויליזציה שלמה. כל מבט היה מייצג של ערכים ותפיסות ואמונות ופרדיגמות חברתיות. לא האיש/ה עצמם העליבו אותי. המבט התרבותי החוקר את הלא ברור ורואה בו סוג של פריק מוזר – המבט הזה חדר אלי כשאין לי [או לא היו לי אז] מנגנוני הגנה נגדו.


למעלה משנה חלפה ויום ביומו הביאו איתם – ככל הנראה – שיפור הולך וגובר.


מדי יום אני מביטה בעצמי במראה מספר פעמים. בעת צחצוח השיניים. לאחר איפור קליל. לפני היציאה מדלת הבית. אם יש שינוי במראה שלי, הרי שאני אהיה האחרונה להבחין בו. בעצת הפסיכולוג שלי היה עלי להחליף את המראה בבית, זו שעל הקיר, במראה האנושית אותה אני פוגשת ביציאתי מהבית.


אחרי למעלה משלושה עשורים של חיים בהם פנו אלי בצורה אחת, החלה לאיטה תפנית בדרך ההתייחסות והפניה אלי. אני מתכוונת לזרים מוחלטים או מכרים חדשים. לא אל אלו, שכמוני, מכירים אותי ומלווים את השינוי האיטי המתחולל בי מדי יום.


לפני חודשיים לערך, אני הולכת ברחוב תל אביבי ואיש נחמד שנסע עם בנו על אופניים התקרב אלי ופנה אלי בבקשה. "גבירתי, את מוכנה בבקשה להרים את העפיפון שנפל לי ?". לרגע אחד שקלתי להביט לאחור. לא יכול להיות שהוא מדבר אלי. ועוד בטבעיות שכזו. מילאתי אחר בקשתו והוא הודה לי באופן שגרתי נטול חגיגיות או דרמטיות ונסע הלאה. עמדתי ברחוב על אותה המשבצת, דקה או שתיים, בהלם מסויים. לא כל כך הבנתי מה קרה פה. מה הוא לא רואה מי אני ? לא רואה "אותי" ?


ייתכן שמה שמעולם לא האמנתי אפילו ברגעי תקווה – אכן התרחש ? אדם זר לחלוטין רואה בי אישה רגילה ותו לא ? הגיעו ימות ה... ?


אירועים כאלו החלו חוזרים על עצמם. ישיבה בבית קפה הובילה מדי פעם למבטים של גברים שהיה ברור אפילו לחשדנית וחסרת אמון מוחלטת שכמוני, כי מדובר במבט מתעניין ולא בטרנסקסואליות כי אם בי כאישה מושכת [?]


מצאתי עצמי מופתעת הכל פעם מחדש. המציאות מלמדת אותי שהעולם רואה בי אישה מן המניין. מה שלא אפשרי ולא ייתכן – מתרחש. אני עדיין לא מסתגלת למקומי החדש. מחד – חלום בהתגשמותו. מאידך – מה שלא ניתן להאמין בו לא יכול להתקיים.


מצאתי עצמי בתחושה של חיים בעולמו של טרומן. כל כך קשה לי להתרגל לטבעיות שבה העולם רואה בי אישה לכל דבר וענין עד שאני חושדת ש כ-ו-ל-ם מעמידים פנים ומשקרים אותי. כל האנשים בעולם, לפחות אלו שאני פוגשת, עובדים עלי.


מה שלא יכול לקרות, אם הוא קורה, משהו פה לא בסדר. ההסבר האפשרי היחיד שיכול להיות גשר בין מה שקורה ובין מה שאני לא מאמינה שיכול להתרחש הוא "עולמו של טרומן" (סרט בכיכובו של ג'ים קארי – מומלץ !). כל האנשים ברחוב הם בעצם שחקנים בסדרת ריאליטי המצולמת ומתעדת אותי ללא ידיעתי. הבמאי נתן הוראה לכולם להתנהג כאילו הייתי אישה רגילה מאז ומעולם וכל השחקנים מצייתים ומצליח להם כי הם שחקנים מקצוענים.


לעיתים, המציאות והחיים מפתיעים גם את חסרי האמונה לחלוטין – כמוני.


אני רוצה להקדיש את הטור הזה לכל אחיותיי שנמצאות בארון ומשוכנעות שלעולם לא ייתכן מצב שהמעבר המורכב הזה יצליח ויהיה לו צד שני אפשרי ובר קיימא. Never say Never.

אין תגובות:

פרסום תגובה