מסיכות







שנים ארוכות פיתחתי קריירה וחיים מלאים. פעלתי במלוא המרץ בכל תחום אפשרי כדי לבנות לעצמי חיים. השקעתי בעולם הקריירה ובעולם האקדמי, בעולם המשפחה ובעולם מקצועני בתחביביי השונים.


לא עצרתי לרגע ופעלתי בכל המישורים. לכאורה, הצלחתי. היו לי חיים "מושלמים". משפחה מושלמת בדרכה לבית פרטי בפרברים, סמנכלות בארגון היי-טק. לקאת תואר שני באקדמיה והצלחה רבה בתחום התחביבים. זכיתי להצלחה גם בתחום הרומנטי. נהנתי מחיזוריהן של נשים רבות והאגו קיבל מנה יומית עשירה של מזון.


ובכל זאת, משהו היה חסר. לאו דווקא מגדרית. היתה תחושה של היעדר אינטימיות שלי עם עצמי. לא יכולתי לגעת בעצמי. היתה לי תחושה שאני לא מצליחה לדבר עם עצמי. היתה קריאה מאי שם במעמקי נשמתי – קריאה שיכולתי לזהות את קיומה אבל לא לפענח את המסר שלה.


כלפי חוץ הכל היה נהדר. היינו משפחה מושלמת ומושא להערצה וקנאה ואני הייתי בעלת מעמד גבוה מבחינה אישית בכל מקום בו נכחתי.


כלפי פנים המצב היה שונה. חוסר שקט וחוסר מנוחה הטרידו אותי כל העת. תמיד קיננה בי תחושה שכל חיי בהווה הם רק שלב בדרך למשהו אחר. לא כי צריך. לא כי משעמם. לא כי עלי לחפש ריגושים. "לא כי" שום דבר אחר זולת ידיעה פנימית עמוקה שאני לא נוגעת במעמקים שלי ויש משהו שם בפנים שממתין להתממש. משהו שהוא מעבר למגדר ולטרנסקסואליות.


לאחר גיל שלושים ולאחר שהגשמתי את רוב רצונותיי והגעתי לבורגנות מלאה ולמצב שבו היה סימן וי ליד כל מה שמכונן חיים – כלכליים, משפחתיים, קריירה ראויה, לימודים גבוהים, הצלחה בעולם תחביבי, כריזמה מינית יציבה וברורה. לאחר כל אלה, חשתי שהגיעה העת ללכת הלאה ולהתייחס לקול הפנימי המבטא כמיהה שלא ידעתי לבטא במילים. להכיר את עצמי.


פניתי לסדנאות מודעות. הצטיינתי בהן [ זה כל מה שידעתי לעשות ] והרגשתי שהכלים שעמדו לרשותי אינם מתאימים למטרה ששמתי לפני. כאן התחיל מסע ארוך. רובו התבשל מתחת לפני הקרקע המודעת. תחושות וכמיהות החלו לעלות לפני השטח. ההבנה מה לא "ייקח אותי לשם" אפשרה לדברים אחרים לצוף. השפה לא היתה מוכרת לי. משהו התחולל אך לא יכולתי להבינו או לתאר אותו בהררי תאוריות והסברים. נוצר תהליך של Building Up ששיאו היה ביציאה מהארון.


היציאה מהארון שחררה לא רק את מצוקת המגדר. היציאה מהארון שחררה עולם פנימי שלם ומורכב שלא היתה לי גישה אליו ותמיד רציתי לגעת בו. כמו גילוי מערת הנטיפים. אוצר אמיתי נחבא מהעין שרק פיצוץ [מקרי או לא מקרי] חשף אותו ומאפשר להתבשם בו וללמוד אותו.


מאז היציאה מהארון חלה תמורה בחיי. התמונה השלמה וה"מושלמת" התנפצה. היותי מודל להערצה התפוגג. נכנסתי לעולם של חריגות חברתית. "לעולם לא תדע מהי חוויה של נכה עד שלא תהיה נכה" – מי שלא ישב בכסא גלגלים לעולם לא ידע עד כמה מתחדדת הראיה של המסיכות. מהר מאוד את לומדת לראות – חוויתית – כיצד החריגות מסירה מסיכות. העולם החיצוני שבו הצטיינתי והייתי מקור להערצה התמוטט. לא מעט באשמתי. אני מסרבת "לשחק את המשחק".


מצד שני – כמיהה של חיים שלמים לאינטימיות עם עצמי סוף סוף התאפשרה. כל הארכיאולוגיה של "מה נכון" ומה "צודק" ומה "טבעי" התפרקה לחלוטין. כל עולם הערכים נפתח מחדש. מי אני ומה אני לא נובע עוד ממה שמקובל "שם בחוץ". תהליך הבניה מחדש הוא איטי ומכיל לא מעט רגעים סוערים אך הוא שלי. אני מכירה את עצמי. אני מסוגלת לבחור. ממש לבחור.


אני בוחרת מתוך הקשבה. אני והקול הפנימי שלי הפכנו חברים ושותפים. השפה אינה שפה של מילים. זו שפה אחרת. שפה שמתבססת על הקשבה. על קבלה. על אי התנגדות.


נולדתי מחדש. והפעם אני בוחרת איך אגדל. אני בוחרת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אני חיה על פי קצב פנימי משלי ולא על פי השעון התרבותי הגדול "שם בחוץ".


אני בוחרת איזה מחירים לשלם ועבור מה. ועם היציאה מהארון הגיעו, כמו ירחי שבתאי, סדרה של חלומות ילדות שאני מגשימה.


שנים שחלמתי לעסוק באומנות – היום אני מקדישה חלק ניכר מזמני לאומנות.
שנים שרציתי להשתחרר מתשוקות אכילה כפייתית – היום אני טבעונית ומרגישה נקיה ובריאה מתמיד
שנים שלא היו לי חברי אמת [מבחינתי] – יש לי היום חברויות נפש עמוקות
שנים שעשיתי "מה שצריך" [ואני לא מצטערת] – היום אני עושה מה שאני מרגישה נכון לעשות [ויש לזה מחיר]


התחושה המשמעותית מכולם היא תחושת החופש. החירות. לא להיות כבולה בידי פרסונה מושלמת שאינה אני. לא להיות כבולה לסגנון חיים מקובל כזה או אחר. לא להיות כבולה "לשחק את המשחק".


החירות לא הוציאה אותי מחברת בני האדם – החירות מאפשרת לי לא לאבד את עצמי בחברת בני האדם.


החירות אינה עניין פשוט. החירות דורשת אומץ לב. מסירות. מחויבות. החירות אינה עניין פשוט. קל הרבה יותר "לשחק את המשחק". שנים ארוכות פעלתי מתוך תחושת בחירה שהיתה מעוגנת עמוק בערכים של התרבות אליה נולדתי ובה גדלתי.


היציאה מהארון אפשרה לי לבחור. חירות או עבדות מסוג אחר –בחרתי.


החירות העניקה לי את המתנה הגדולה מכולן – חיים.

אין תגובות:

פרסום תגובה