חירות








אז מי אני ? מי את ? מה את ? מה אני ? לכאורה, התשובה ברורה, אני אישה טרנסקסואלית. ואני, אני מתקשה להבין את המשמעות של זה. אישה ? איני יודעת מה זה. טרנסקסואלית ? גם המושג הזה אינו ברור לי.


בני האדם לובשים בגדים ומתכסים בשמיכות. לא רק כי קר. לא רק כי חם. לא רק כי נעים ולא רק כי ככה לימדו אותנו. הבגד הוא חליפת מגן. השמיכה היא חברה אינטימית להתחבק איתה, להיות נעטפים בידיה הנעימות, היא מקום מקלט, היא מגינה עלינו.


הבגד עוזר לנו לומר מי אנחנו, להסתיר את שאיננו רוצים להראות, להפגין את שאנו רוצים שיראו, את הצבעים שהם "אנחנו" את התדמית שהיא "אני".


לפני היציאה מהארון, המסר המילולי והלא מילולי של המענה לשאלה -מי אני - מבוסס על פרסונה מגובשת היטב, עם מעט מאוד דרגות חופש שהמרחק בינה ובין התחושה הפנימית – קיים תמיד. לעיתים הוא קטן, לעיתים מודחק, לעיתים גדול וביציאה מהארון – מתחוללת פרידה פרידה קשה וכואבת. פרידה המטלטלת את כל אושיות הקיום. פרידה שרק במשך שנים מתעכלת לאט לאט לאחר שבאופן הדרגתי, המלאך השומר משחרר לאט לאט עוד ועוד מרכיבים של מודעות לטיפול שפוי [מה זה שפוי ?] במשמעויות של הפיצוץ הגרעיני של החליפה הקודמת. לפתע את מוצאת עצמך עירומה.


בני האדם [לפחות מזה כמה אלפי שנים] אינם יכולים לתפוס בכלל מצב נטול חליפה. נטול הגדרה עצמית. נטול תשובה מוכנה, ברורה ונהירה לשאלה – מי את ? וכך את מוצאת עצמך נבוכה מחדש שוב ושוב עם חוסר היכולת לענות על השאלה הזו.


אני יודעת מה אני לא. ברור לי מה השארתי מאחורי. ברור לי שהחליפה האומרת גבר איננה עוד. היא התפוצצה – אינה מונחת בארון ממתינה להזדמנות נוספת – היא איננה. אז, גבר אני לא. אולי מעולם לא הייתי, כי מתחת לחליפה היתה ידיעה פנימית עמוקה שהחליפה אינה אני. המסיכה אינה הפנים.


גבר אני לא ! וכאן מגיע קושי עצום. כל האנשים איתם אני באה במגע מכירים בשתי אפשרויות בלבד וחמור מכך – אי היתר למצב של וואקום. מצב של היעדר. אם אינך גבר – בהכרח את אישה. אני לא מרגישה שהמשחק הזה מכיל אותי או מניח לי לנשום. לדעת מה אני לא אינו מכיל ידיעה ברורה מה אני כן.


גם אישה שנולדה לקיום נשי לא הביאה איתה נסיון קודם. את הידיעה שלה [יש לה כזו ?] היא פיתחה ושכללה ועדיין משכללת לאורך מסע של שנים. לאורך חיים שלמים. התבנית , בהכללה גסה ביותר למטרת אילוסטרציה, אצל אישה "רגילה" תיראה כך : עשר שנות ילדות ועשר שנות גיל התבגרות וגילוי עצמי ועשר שנות בניית קריירה ומקצוע ועשר שנות משפחה/קריירה/ילדים.


יצאתי מהארון בפני עצמי ובפני הסביבה בסך הכל, במצטבר לפני מספר שנים קטן. נאלצתי לצאת מהארון [סיפור מורכב בפני עצמו שסופר וכאן אין המקום לעסוק בו] ובן לילה – בהיעדר מרחב תרבותי וחברתי לוואקום ובתוספת הרצון שלי בשמיכה מגנה ובחליפה - בוצעה – מול העולם לפחות – ובמידה מסוימת מול עצמי - הגירה מקיום של גבר לקיום של אישה. לא היה לי מסע חיים של עיצוב יומיומי כאישה מאחורי. מצאתי עצמי אמורה לומר בגאווה – אישה אני ואף עשיתי זאת. ההרגשה היתה מתסכלת וקשה. מאוד קשה. חשתי מחנק. חשתי מועקה. כיצד יכולה אני לומר – אישה אני – ואין לי שמץ של מושג מה זה. אין לי שמץ של מושג מה תכולת המושג. מה זה אומר ?


מצאתי עצמי במצב בלתי אפשרי לחלוטין. עלי לחיות ולתפקד ולהסתובב בעולם עם מסר מאוד ברור אודות מי אני בעוד אני עצמי לא יודעת מי אני או "יודעת" ומרגישה נורא ואיום כביכול לא יצאתי משום ארון ואני עדיין שפחה בארץ מצריים. שפחה של חליפה שעלי להציג ואינה אני. חשבו לרגע – איך הייתם מגיבים אישית ורגשית מול אדם שהמענה לשאלה – מי אתה ? – היה זוכה לתשובה כמו – לא יודע.


החברות המקסימות שלי מיד אימצו אותי ומבחינתן אני אישה כמוהן. קפצתי על המציאה וקניתי את החלום. התחושה של האימוץ והקבלה מצאה צורך, מצאה עצב חשוף. היה נעים מחד וריקני מאידך. שברתי את הראש שבועות שלמים מחפשת מה לא בסדר אצלי. למה אני חשה ריקנות וחוסר יכולת להכיל את האהבה והקבלה לה זכיתי מקבוצה של אנשים ונשים שהיו שם בשבילי ולא מעמדה של עזרה לנכה אלא מרגש קירבה אמיתי.


בעת זו אני יכולה לומר בבטחון רב שאני מבינה [סוף סוף] מאיפה הריקנות והדחיה שבאו ממני נבטו. כשאדם אחר "מקבל" אותך או מתחבר איתך, בלי קשר לזהות מגדר או מיניות בכלל, הוא יוצר דמות שלך. דמות שאותה הוא אוהב. האדם האחר מכיר את המסיכה שלך, את התדמית שלך, את מה שאת משדרת ואת מה שהקולטנים שלו מבארים לו. זה מקובל וזה מאפשר תקשורת בעבודה, בחברות בטיולים ובכלל.


אני מניחה שאצל מרבית האנשים המסיכה דבוקה היטב לפנים ולכן השגיאה היא קטנה או זניחה ו/או שהאינטרסים והמניפולציות סביב ההכרות מאפשרים את הטעות ללא סערות או תגובות רגשיות גדולות.


איני יכולה לחוש קבלה וקירבה למי ש"מקבל" אותי בעוד אינו יודע מי אני ומה אני אלא מניח הנחות. מי שמבקש שאתאים למה שהוא מניח שאני. כמו ילדים המשחקים בלהכניס קוביות לדלי דרך הפתח המתאים. אני חשה כל יום מחדש איך אנשים מנסים להכניס משולש לפתח של ריבוע. אני לא יודעת מי אני ולכן "הם" בטח לא יודעים מי אני. אז מהי משמעותה של קבלה ? מה פה בדיוק מקבלים ? את מי ? את מי שמצפים שאהיה ? את מי שמניחים שאני ? את השלם שמרבית חלקיו הושלמו ולא על ידי ? איך לא אחוש דחיה מול כל זה ? ריקנות ?


מבחינתי, יציאה מהארון אינה עניין של החלפת שם ושפה. זו יציאה מעבדות לחירות. יציאה מחיים תחת חליפות ומסיכות שאינן אני לקיום שהוא אני. בתקופה הרגישה הזו החושים מתחדדים, המודעות גדולה ורחבה, הרגישות עצומה [מכירים את המיתוס שעיוור שומע טוב יותר ?] והתחושה העזה של קיום אותנטי מרחפת באויר כל העת.


אני לא יודעת מי אני וזה נכון לי. מי אני לא יהיה מסע של אימוץ נוסחאות מוכנות ואימוץ נורמות. לא יהיה מסע של יצירת מסיכה חדשה. מי אני הוא תוצר של חוויות, רגשות, הקשבה פנימית, חופש לא לדעת, חופש לא למהר. מי אני זה תהליך מתהווה. אני אישה ? לא יודעת. אני טרנסקסואלית ? לא יודעת. יש דבר אחד שאני לחלוטין יודעת ומכונת האמת תאשר זאת – שמי Ne-Tasha. נעים להכיר.

אין תגובות:

פרסום תגובה