משפחה ו...







הילדים שלי ואני מאוד קרובים ויש לנו קשר נהדר ואהבה עצומה. אם ילדיי ואני חברות נפש ומתייעצות האחת בשניה בכל נושא מרכזי. לעיתים אנו חשות כמו תאומות נפש. אמא שלי ואני בקשר מתמיד וקבוע, לפחות פעם בחודש הילדים ואני אצלה לארוחת שישי. אמא יודעת שיש לה בת והיא מתגאה בה לא פעם. אח שלי היה מעדיף אח בכור על פני אחות בכורה, בזה אין לי ספק. יחד עם זאת, ביתו ביתי והבחירה שלו היתה לבלוע ולא להקיא. אנחנו נפגשים ואוכלים ארוחות ערב יחד ומשוחחים על כל נושא שבעולם. אבי לא בקשר איתי. זו לא הפתעה גדולה. לפני היציאה מהארון לא היה שם קשר ריגשי עמוק כך שהיציאה מהארון חידדה את התהום הריגשית שממילא היתה שם קודם.


המשפחה המורחבת ? חמתי לשעבר מזמינה אותי עם ילדיי מדי פעם לארוחת ערב. אחותה של אישתי מקבלת אותי, בעלה לא. אחות של אבא שלי ואני מעולם לא היינו בקשר קרוב כך שלא ממש חל שינוי.


אני מאמינה שבסופו של דבר התמונה הכללית דומה במידה רבה לכל אדם – כולל אלו שאין להם ארון מגדרי לצאת ממנו.


מבחינתי, באופן אישי, המשפחה הגרעינית שלי הכוללת את ילדיי ואת החברות עם אם ילדיי שלה הייתי נשואה לא מעט שנים היא המקום החשוב ביותר והמרכזי ביותר תחת הערך משפחה. עמוק בליבי ובתחושותיי ידעתי שהאהבה והכבוד והתקשורת השוררים בינינו יהפכו את היציאה מהארון לאירוע שניתן לחלוטין להתמודד איתו ללא טראומות וללא קריאה הכרחית של כל אחת ואחד מאיתנו ליחידה ללוחמה בטרור הפנימית בליבו ובנפשו של כל חבר משפחה.


היה לי ברור, ריגשית, שנצלח את תקופת המעבר בהצלחה ונמצא עצמנו בגדה השניה יחד ומלוכדים. נכון שהיו (ועדיין יש) לא מעט קשיים. נכון שיש מסע משותף. נכון שלא פשוט להפנים שינוי מורכב כזה. יחד עם זאת ידעתי בידיעה פנימית עמוקה שאני לא הורסת ומחריבה את חיי היקרים לי גם אם אני מפגישה אותם עם מציאות שונה וחדשה.


על המקרר שלי ישנו מגנט עגול שעליו כתוב – איפה שיש אהבה שם קורים ניסים.

ליד המיטה שלי מונח ספר שנקרא "ארבע ההסכמות" – ההסכמה השלישית היא – "אל תניחו הנחות"


לי לא היה צורך להניח הנחות אודות ילדיי. בתוכי ידעתי שהאהבה והיושר והאמת והתקשורת חשובים יותר מכל דבר אחר ושללא ספק נצלח יחד, לא בלי אתגרים, את המעבר.


היה פרק זמן לא ארוך במיוחד, לאחר היציאה שלי מהארון מול המשפחה, כאשר המפגש עם המציאות החדשה יצר אצל אם ילדיי ואמי כמו גם אחי ושאר בני המשפחה, סדרה מרשימה של הנחות בלתי מבוססות ובלתי קשורות למציאות. ההנחות לא התבססו על ידע או איסוף מידע אלא על חרדות ופחדים קמאים. לאחר תקופה לא ארוכה של התבשלות, ועם תקשורת מלאה ורציפה מצדי, התחלפה הנחת ההנחות מבוססות החרדה והפחדים במציאות אחרת. זו שידעתי עמוקות שהיא אפשרית. מציאות של פתיחות ותקשורת והורדת בריקדות. מציאות של שימוש בערכים ואהבה ומידע וחיי מציאות יומיומית מול אדם שלמעשה לא הפך מפלצת. אם ילדיי טוענת שהיציאה מהארון אפשרה לי להיות אדם אחר. חופשי יותר. פתוח יותר. אנושי יותר. אמיתי יותר.


לאחר היציאה שלי מהארון באופן ציבורי עת התחלתי לחיות את חיי כאישה לכל דבר, באחד הבקרים הסעתי את בתי אל גן הילדים. כאשר חניתי מול הכניסה לגן הילדים הפצירה בי בתי להכנס עמה אל הגן. סירבתי וניסיתי להתחמק בתואנות שונות. פחדתי מהצל של עצמי. הגברת הצעירה לא ויתרה ומשראיתי שאין לי הרבה ברירה, החלטתי להיענות לבקשתה. לעצמי אמרתי, שאלווה אותה עד שער הגן ואמלט למרחב המוגן של מכוניתי. בתי, אוחזת בידי, הובילה אותי לתוך הגן מבלי לשחרר את אחיזתה האיתנה בכף ידי. עמדנו בתי ואני בפתח הכניסה לאולם המרכזי בגן. הילדים שכבר היו בגן קראו לעברה של בתי: "ש. אבא שלך נראה כמו בת". לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. לפני שהבנתי מה קורה איתי שמעתי את בתי עונה לילדים. "אבא שלי תמיד רצתה להיות בת ואני מאוד גאה בה". היא הסתובבה לעברי וחיבקה אותי חיבוק אמיץ. הייתי בהלם. רעדתי. תוך מספר ימים הפכתי לדמות אהובה ומקובלת אצל ילדיי הגן. בזמן שאני משחקת איתם ומחליקה "כיפים" עם הילדים שמרגישים הכי נוח בעולם במחיצתי, ההורים החלו לאט לאט לחשוש שאני מסכנת את הילדים. היה זה משעשע להבחין בפער בין מה יש לבין החרדות שנשענות על הנחת הנחות.


הבן שלי תלמיד בבית הספר. החשש הגדול ביותר שלו היה שילעגו על אביו. שישימו את אביו לקלס. בתיאום מוחלט עם צוות בית הספר (מנהלת בית הספר, יועצת השכבה, פסיכולוגית מהשירות החינוכי, המחנכת, ואחרי הרצאה של חוש"ן בבית הספר) המשכתי להשתתף בכל האירועים הכיתתיים והבית ספריים. לקראת אירועי יום המשפחה הגעתי, כחלק מועד ההורים, לפעילות הכנה בכיתה. הבן שלי חשש אך הביע את הסכמתו (ילד מדהים, רגיש ואמיץ מאין כמוהו). תוך זמן קצר ילדי הכיתה ואני הפכנו לסיפור אהבה. הנחתי בידיו של בני מצלמה וכל ילדי הכיתה צולמו עם העבודות שהכינו. הילד סיים את היום מאושר ורגוע. כולם יודעים. כולם מכבדים את אבא שלו. אבא שלו זכתה לאהבה.


ילדיי ממשיכים להיות מוזמנים לכל יום הולדת. בתי מוזמנת תדיר למסיבות פיז'מות בהן המארחת בוחרת את חברותיה. כל ההורים סומכים עלי להשגיח על ילדיהם כאשר אלו מתארחים אצלי. המציאות אינה מזכירה כלל שום דבר שניתן היה להניח הנחות לגביו. בודאי לא כאלו שמבוססות על חרדות, בורות, ואי הכרה עם המציאות.


קשיים היו ויהיו. לכל משפחה. לכל מי שחי. הקשיים של משפחתי אינם גדולים יותר ואינם קטנים יותר. הם שונים יותר.


איפה שיש אהבה – שם קורים נסים !

אין תגובות:

פרסום תגובה