ועכשיו תבחרי








כתיבה שהיא בעצם מעין וידוי. יום הולדת שנתיים מהווה אירוע משמעותי במסע. אירוע היכול להוות עת למאזן ביניים. לדיווח, סיכום תקופה, רשימת מכולת, רישומי חוויות ובעצם מה לא.

אני יושבת מול הגיליון וחשה שהמועד הוא אולי נכון ומתאים אך לא עת ראויה היא לי. לא חשה גיבוש והתמצקות של תקופה לכדי סיכום. לכדי נקודות ציון שיש בהן כדי לומר דבר מה בעל ערך על המסע.


נכון הוא שהשנתיים האחרונות הן תקופה מכוננת בחיי. תקופה שבה אני לומדת על בשרי מהי ריצה ארוכה, ארוכה יותר ממה שיכולתי לנחש מחד ו/או להאמין שאני מסוגלת לה מאידך.


חלקים מהדרך הם בעלי אופי חיצוני של אירועים חברתיים ואירועים ציבוריים. מערכות יחסים עם אחרים או אחרות או הכרויות חדשות, עולמות חדשים. על אירועים כאלו קל לדווח וקל יותר להרחיב ולהעניק את מתנת הדיווח מהעמדה המתבוננת.


בעת האחרונה, לאחר שמה שנחשב פעם כהישג מרשים [כמו לחיות באופן מלא כאישה ולהתפס ככזו] הפך לשגרת חיים מבורכת ו"משעממת" עבר המסע לערוצים פנימיים.


חוויות שקשה לתארן.


בניגוד לתחושה שמסע יציאה מארונות הוא מהלך משחרר ומעצים המעניק חיים נוחים וחופשיים – מה שבעצם אני חשה – רוב הזמן – הוא בדיוק ההיפך. בניגוד למה שחשבתי אני ומה שנהוג לחשוב בתרבות - להיות מי שאני זה לא מתכון לאושר. לפחות לא כרגע.


כאישה טרנסקסואלית שנולדה לתוך קיום של זכר סופר אלפא וגדלה לתוך בחירה להצמד לזה – כמי שהצליחה באופן מרשים ביותר כ "גבר" – כמי שהעולם תגמל אותה במנות אדירות של הערצה ו חום וממון ומה לא ? – המהלך של היציאה מהארון לא היה בחירה.


לא רציתי להיות אישה. לא רציתי לוותר על הנכסים שהפרסונה של הזכר הלבן והאשכנזי האקדמאי הסקסי והמבריק העניקו לי. שנים שנלחמתי נגד המהות שלי. כיניתי את האישה שאני בשם – דיבוק. דבוק אלי חזק אך לא שלי. לגרש דיבוק זו משימה שהיא על גבול הבלתי אפשרי וכרוכה בסיכון חייו של הנשא. אך האמונה והתקווה שמדובר בדיבוק – העניקה אשליה שיבוא יום והאישה שאני תגורש מחיי לנצח נצחים "ויבוא גואל לציון".


הרצון נכשל. הבחירה הובסה. אני אישה. לא כי רציתי. לא כי בחרתי. לא כי "זה כיף". לא כי אפשר ללבוש ביריות. לא כי אפשר לשכב עם גברים. לא כי זה כדאי. לא כי זה רצוי. לא כי יש בזה יתרון. לא כי נשתבשה דעתי. אני אישה מהטעם הפשוט שזה מה שאני. לא רק שזה מה שאני , אלא שזה מה שאני בניגוד לרצוני.


עם השנים פיתחתי תיעוב כלפי הנשיות שלי ונשיות בכלל. היה לי נוח לשקוע לתוך ראיית העולם הפטריארכלית ללא מחשבה מודעת אודותיה. כל מה שנמצא תרבותית מסביב ומעצים את הבחירה שלי [בניגוד לטבע שלי] שגבר שווה יותר ואישה שווה פחות רק שירת את החיים שבחרתי לעצמי.


חשתי בושה נוראה ואיומה כלפי הטבע שלי. לו היו מכנים אותי טיפשה או מכוערת או מטומטמת או כל כינוי גנאי אחר לא הייתי חשה שזה ממש ממש שלי או עלי. גם אם הייתי נעלבת היה זה לכמה דקות. אירוע חולף. המילה קוקסינל היתה יכולה להביא אותי לשקול התאבדות. כמובן שלא פגשתי בה באופן אישי כי חייתי כזכר השלם עם עצמו לכל דבר. יחד עם זאת הפחד שמא יקראו זאת לעברי ובידי כך יגלו לעולם כולו את האמת עלי – היה פחד קיומי ומקור לבושה נוראית. במהלך התרפיה שאני עוברת – לאחר חודשים רבים – התחלתי לראות את קצה הקרחון של תחושת הבושה האיומה שעיצבה כל כך הרבה מחיי.


אני כותבת את כל זה כדי להאיר צד אפל שלא מרבים לראותו ביציאה מהארון. יציאה מהארון עבור אישה טרנסקסואלית [לפחות אצלי] הוא מהלך מורכב ומסכן חיים. מהלך ששם על פני השטח של חיי היום יום כאב עצום והתמודדות אימתנית עם החיים.


יציאה מהארון לאישה טרנסקסואלית אינה בחירה. זהו מהלך שנוצר כאשר היאוש מההסתרה והבושה מגיעים למצב שאי אפשר יותר לחיות. למעשה, עם היציאה מהארון מתחילה התמודדות שנמשכת שנים רבות, אולי לאורך החיים כולם, עם עניין הזהות והספק המתמיד אודות "מי אני".


קשה לי לראות אושר ושמחה או סיפוק בחיי אדם שעצם קיומו מהווה הפרעה לחיים התקינים סביבו והאנשים אותם הוא פוגש. איפה האושר שלי כאישה טרנסקסואלית כאשר כל אדם שאני פוגשת – כל אדם – מתמודד עם האנומליה שהיא אני ?


טרנסקסואליות היא אנומליה תרבותית וחברתית. להיות אנומליה שמביאה קושי לכל מקום שהיא הולכת זה מאוד לא "כיף". מאוד לא אושר. מאוד לא מקסים. מאוד לא חופש. מאוד לא משהו שאדם יבחר להיות משעמום. בחירה לחיות כך גם אינה מעשה "נורמלי" אך בודאי שלא תוצר של הפרעה נפשית. נורמליות היא להיות ממוצע של ציפיות חברתיות ואישיות ועסקיות וקהילתיות ושבטיות. אדם נורמלי הוא תוצר ולא מקור. חיים שהם אותנטיים הם אנומליה בהגדרה. הבחירה השפויה מבחינת שכר ועונש היא להשאר בארון.


מי תבחר לשלם מחיר מתמשך ונוראי של היותה אנומליה מעצם קיומה ? מצד שני – כמה אפשר לחיות עם קול פנימי שאינו נח לרגע האומר לך מי את כאשר אינך את ?


לפתע את מוצאת את עצמך משלמת מחיר כבד ללא קשר לבחירתך.


תשארי בארון ? סבל לכל החיים.
מחוץ לארון ? אנומליה עם אות קין נוראי על המצח.


עכשיו תבחרי !

אין תגובות:

פרסום תגובה